טקס חילופי הפיקוד באגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה נערך אתמול (רביעי) במחנה "שורה".
במעמד ראש המטה הכללי, רב-אלוף אייל זמיר, מפקדים, חיילים, משפחות ומוזמנים נוספים, נכנס אלוף רמי אבודרהם לתפקיד ראש אט"ל במקומו של אלוף מישל ינקו.
הרמטכ"ל, רב־אלוף זמיר, אמר בדבריו, "במערכה הנוכחית, ידיהם החרוצות של אנשי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה היו למשענת איתנה בעבור לוחמינו בעומק שטחי האויב... מישל, היטבת להבין שעליונות קרבית אינה תלויה רק בעוצמת האש, והובלת מהפכה של ממש באגף. רמי, אין לי ספק שהניסיון שרכשת לאורך השנים יעמוד לרשותך גם בתפקידך כראש האגף".
אלוף מישל ינקו, בנאום פרידה אישי ומטלטל, פתח בתיאור אותו בוקר של ה-7 באוקטובר: "בשבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, בוקר שמחת תורה תשפ"ד, בשעה שש עשרים ותשע בבוקר - החלה מתקפת הפתע על מדינת ישראל. כשהחלו המטחים הבנתי שזו מלחמה, והוריתי להפעיל את כל מערכי אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה".
הוא חשף בנאומו כי "באותן שעות היה יונתן בני, לוחם בגדוד 13 חטיבת גולני, במוצב נחל עוז. שתי שיחות טלפון קיבלתי מיונתן באותו בוקר נורא. בראשונה אמר לי יונתן: 'אבא, אתה לא מבין כמה נפילות יש פה'. בשיחה השנייה, כמה דקות כשאני כבר בדרך לקריה: 'אבא, יש חדירה של מחבלים למוצב. אמרו לנו לכבות טלפונים. אני אהיה איתך בקשר'. 'תשמור על עצמך' ביקשתי ממנו, לפני שניתק".
הוא הדגיש את האחריות שהוטלה עליו באותן שעות גורליות: "אלה היו דקות ושעות גורליות למדינת ישראל. אלה היו דקות ושעות גורליות לעם ישראל, ואלה היו דקות ושעות גורליות למשפחתי שלי. בני האהוב נמצא בלב התופת - אבל עלי מוטלת המשימה העליונה כמפקד וכחייל: לפקד, לנהג ולהוביל את אט"ל במלחמה. כבד האחריות מחייב אותי לעסוק אך ורק בזה".
לדבריו, תחושת החרדה האישית ליוותה אותו ללא הרף: "כל פעם שדלת החמ"ל נפתחה - נדרכתי. 'אולי אלה המודיעים שבאים לבשר לי את הבשורה המרה'. ועדיין, הייתי ממוקד במשימה, ממוקד במלחמה. עבורי, באותן שעות - המדינה הייתה לפני הכל! ידעתי: זה תפקידי, זו שליחותי, זה הייעוד שלי, זוהי משימת חיי!"
ינקו המשיך ותיאר את הרגע שבו נודע לו כי בנו חי: "בשעות אחר הצהריים, כאשר הסתיים קרב הגבורה בנחל עוז, נודע לנו שבני חי. הבן שלנו חי - אבל רבים וגיבורים נפלו בקרבות. אני חושב עליהם מדי יום. לבי עם המשפחות השכולות, עם החטופים שנמצאים עדיין בעזה, ועם אלפי הפצועים - בגוף ובנפש".
בהמשך, שיתף ברגעים אישיים של המפגש עם יונתן שלושה ימים אחרי: "ביום שלישי בלילה, שלושה ימים אחרי מתקפת הפתע, נסעתי לפגוש את יונתן בפעם הראשונה בבסיס המאולתר של גדוד 13. את הפגישה, מטלטלת וקשה, אנצור בתוכי לנצח. הבטתי בבני. המבט שלו אמר הכל. יממה קודם הוא ליווה רבים מחבריו למוצב ולחטיבת גולני בדרכם האחרונה. ידעתי שצפוי לו עוד מסע שיקום ארוך".
ינקו הדגיש את המתח בין המחויבות למשפחתו לבין מחויבותו למדינה: "לפנות בוקר, שבתי לקריה. בפעם הראשונה מאז תחילת המתקפה - בכיתי. ידעתי שהילד שלי זקוק לי יותר מאי פעם, אבל אני לא אוכל להיות שם בשבילו. אני צריך להיות בשביל עם ישראל. האמנתי אז ואני מאמין גם כעת - שעשיתי את הדבר הנכון. זה היה התפקיד שלי. זאת הייתה השליחות שלי. להתמסר, להתאמץ, לעשות. לא לנוח ולא לשקוט. למען המדינה, למען הארץ, ולמען הדורות הבאים".
לבסוף, סיכם את כהונתו בצה"ל במילים אישיות: "הייתה לי זכות שלא רבים זוכים לה - לשרת את עם ישראל ואת מדינת ישראל. השתדלתי לעשות זאת במשך שלושים ושבע שנים ביראת קודש, בצניעות ובאהבה. היום אני משתחרר ונפרד מהמקום שהיה לי לבית. אני פושט את מדי צה"ל בפעם האחרונה - אבל מבטיח: לנצח אשאר חייל של עם ישראל ושלכם. אוהב אתכם מאוד".