נפצעתי בכ"ב בסיוון 28.6.2024, פציעה נוירולוגית בחוט השדרה הצווארי (שיתוק). כתוצאה מכך עלי לעבור שיקום אינטנסיבי ומאתגר. בעוד זמן קצר אני עוזב את השיקום באשפוז ועובר לשיקום יום.
חוץ מהודאה עמוקה לצוותי השיקום, אני רוצה לשתף אתכם בכמה תובנות שעלו לי במהלך התקופה המאתגרת (ומי שמכיר אותי יודע שעברו עליי דברים קשים עוד יותר) ועזרו לי לעבור אותה להצליח בה ובעיקר להמשיך לשמוח למרות הרגעים הקשים.
תובנות משיקום
סבלנות
באחת הפגישות הראשונות שלי עם רופא בכיר הוא אמר לי: "כדאי לך להיות סבלני - עם סבלנות או בלי סבלנות זה הולך לקחת אותו הזמן". כשאתה פועל מתוך עמדה סבלנית אתה מצליח להתמיד לאורך זמן.
ואם ממילא עומד להיות לך אורך בזמן, ובאמת כדאי שתתמיד, אז נראה שהעצה הכי נכונה היא לעבוד מתוך עמדה סבלנית.
לפני מסעות קשים המפקד שלי היה אומר: "חבר'ה לא משנה מה הולך לקרות הלילה מה שאני יודע זה שמחר בבוקר השמש תזרח ואנחנו נעשה מתיחות בחנייה"
יענו תנשכו שפתיים יגיע הבוקר והכול יהיה בסדר. לכל אחד יש זמנים קשים של דיכאון וכאב ששום דבר לא מצליח וכישלון רודף כישלון. רק להיות סבלני, לנשוך שפתיים ובסוף זה עובר ומגיעים לזמנים טובים.
אני השתמשתי בזה הרבה עם כאבים, כשכאב לי הרבה ולא היה מה לעשות עם זה הייתי חושב לעצמי "הרי בעוד שנה אני לא אזכור שכאב לי, אולי אפילו מחר אשכח מזה, אז יאללה תן לכאב להמשיך בשלו ושהשמש תזרח תעשה מתיחות בחנייה".
כנ"ל בחיים תסתכלו לטווח הארוך, ואז הבעיות והקשיים של היום אולי חסרי משמעות ואם כן מה שנשאר לעשות זה לחכות שהם יעברו ולשכוח מהם.
אמונה ומשמעות
אני מרגיש שקצת יותר קל לי להאמין. ברגעי הפציעה חשבתי שאני מת, חיכיתי לראות את העולם הבא - איך זה נראה, איך הוא מרגיש. אמרתי לעצמי: יאללה, עבר שלב אחד, מתחיל שלב שני. ואז נדרתי לה’ שאם הוא יציל אותי אני אקדיש את כל הרכוש שלי לצדקה. ולאחר מכן קרו לי 16 ניסים גלויים! רק בפינוי!
וגם בשיקום, אדם עם פציעה כמו שלי אבל שלמה (שלי חלקית), שוכב על מיטה כל חייו, ואולי יכול לנשום בקושי. וזהו. לא יותר מזה. ואני, ברוך ה’, הרבה הרבה יותר מזה. אחלה עסקה עשיתי.
אז באמת, יותר קל לי להאמין. והאמונה עצמה נותנת לי עוד הרבה הרבה. כי אני מאמין בהתקדמות שלי, שיש משמעות עמוקה לחיים, וביכולת שלי להצליח לקיים את המשמעות שלי בכל מצב שבו אני נמצא, לא משנה איך. וכן, אני מאמין שיש סיבה למה הקב"ה מוביל אותי בדרך הלא פשוטה הזו. וזה מחזק מאוד מאוד.
רואים בבירור, אנשים אופטימיים שמאמינים ביכולת שלהם להצליח באמת מצליחים יותר להשתקם.
אך כדי לא להיות עצובים, לא לכעוס על העולם, ולא לשאול “למה לי?” כדי לקבל את זה בטוב - חייבים להאמין שיש משמעות להכול. שיש מטרה. שיש דרך. ושהכול ביד הבורא.
זה לא קל, אבל זה נותן הרבה. זה מסר לכל אחד: הבנה אמיתית ועמוקה שיש נתיב סלול מראש לכל אחד. לכל אחד קשיים משלו. משימה משלו. ומה שמוטל עלינו זה להתמודד עם זה בהצלחה.
אני מרגיש שזה מנקה טיפה את הראש, וממקד אותך - לחיות את החיים בצורה חיובית יותר. בחיים כאלה כמעט ואין מקום לתסכול. מוזמנים להאמין.
פרופורציות
בשבוע הראשון שלי בסורוקה הייתי במצב שבו לא הצלחתי להזיז דבר, חוץ מהעיניים ותנועות פה בלי להוציא קול. לא הצלחתי לנשום בכוחות עצמי, לא לאכול, לא לדבר - מצב גרוע. באותם ימים, בחדר שלידי, שכב לוחם בשם ישי. ישי לא שרד את פציעותיו.
משם הועברתי לתל השומר. גם שם, בתחילת הדרך, הייתי משותק לחלוטין. אפילו כדי לנשום הייתי צריך מכונת הנשמה. איתי בחדר שכב דניאל - בחור שנפגע בתאונת אופנוע. הוא הפך לצמח. אחרי כחודשיים עברתי למחלקה הנוירולוגית. כבר יכולתי לנשום בכוחות עצמי אבל עדיין כמעט שלא הצלחתי לזוז.
במחלקה לידי מחלקת ראש נמצאים כמה חברים אהובים - איתן, שילה, ואחרים. גיבורים כולם. הם התקדמו, אפילו הרבה, אבל הם עדיין לא כמו מי שהם היו. אני מרגיש שבכל סיטואציה קשה, ה' דאג להפגיש אותי עם דברים קשים אחרים.
וזה לא שלא ידעתי שיש דברים קשים בעולם - משפחות שנמחקו בתאונת דרכים, השואה, ועוד.. אלא שכשזה לידך זה שונה - זה מכניס לפרופורציה.
לאחרונה יש לי תפקיד במחלקה נוירולוגית: להכניס אנשים לפרופורציות. את הרופא הפצוע שעכשיו קשה לו להזיז אצבעות, ואת המילואימניק שלא מצליח להרים את הילדה שלו על הכתפיים - כל אחד מהם מרגיש שהעולם שלו נחרב. והתפקיד שלי הוא לתת להם כאפה וטיפה פרופורציה. אני אוהב להגיד שכמו שלאנשים פה בשיקום קשה ללכת - יש אנשים, שלא עלינו ולא על אף אחד מישראל, נולדו טיפשים או לא יפים.
אין מה לעשות. כל אחד בעולם הזה מקבל סל של יכולות, ואיתו הוא צריך לעשות את המוטל עליו בצורה מיטבית. לא משנה אם הוא נולד עם הסל הזה או שהוא קיבל אותו באמצע החיים…
ללמוד להעריך
ללמוד להעריך - כי שום דבר אינו מובן מאליו. להעריך שהראש עובד כמו שצריך שאפשר לחשוב, לרצות, לאהוב, ליצור, ללמוד, לחיות באמת. להעריך את זה שאפשר לדבר, שאפשר להוציא את המחשבות החוצה לפעול בעולם. לא לדבר היה האתגר הכי קשה שלי.
להעריך את זה שאפשר לנשום, לא פשוט לנשום ממכונה. להעריך את זה שאפשר להסתכל ימינה ושמאלה עם הצוואר. להעריך את זה שאפשר טיפה להרים את היד ימין, כשזה קרה בכיתי מאושר. להרים את היד מהמרפק לכיוון הפנים. להגיע לפה. להצליח לגרד באף. נראה לי לקח לי שישה חודשים עד שהצלחתי ממש להגיע עם היד לפנים, עד אז היה לידי מישהו 24/7 שהיה מגרד לי באף.
להעריך את זה שהשורש של כף היד עובד ואני יכול לתפוס דברים. להבין כמה אצבעות חשובות - וכמה הן חסרות לי. כמה עיכול ויציאות חשובים, וכמה צריך לכוון באשר יצר. כמה שתי ידיים זה דבר חשוב, וכמה זה היה עוזר לי. כמה ללכת זה חשוב. לעמוד, לרוץ, לקפוץ - כל דבר כזה הוא ענק.
וכמה סביבה תומכת זה חשוב, אין תחליף לסביבה תומכת - ואני זכיתי לכזו באקסטרים! עם ישראל היקר שדואג לי לכל הצרכים שלי ברמות בלתי נתפסות! חברים שנמצאים איתי כל שבת מאז סורוקה משקיעים את כל הנשמה בימים ובלילות, מעודדים אותי ונותנים לי רוח. מוציאים רכב מהישיבה בירוחם שעה וחצי נסיעה כל כיוון כל שבוע.
נראה לי אני הבן אדם עם החברים הכי טובים ביקום, הבריאות הנפשית שלי בזכותם! והמטפלים האישיים שלי שהקב"ה שלח אליי את הטובים ביותר והמושלמים ביותר עבורי.
סבא וסבתא שאם אני לא רואה אותם יום אחד אני מרגיש ש"מזמן לא ראיתי אותם". דודות ובנות דודות שמתאמצות עליי בטירוף וכל ביקור שלהם נותן לי כוח לשבוע.
המשפחה המצומצמת שמצליחה לאסוף כוחות ולהתקדם איתי ביחד. אחי הגדול מלאך עלי אדמות שצמוד אליי מאז שנפצעתי. וכמובן להורים שלי שהפכו את כל העולם כדי שיהיה לי טוב, דואגים בלי סוף, תומכים בי, משמחים אותי ואוהבים אותי, ואני אותם. סביבה תומכת זה הדבר המשמעותי ביותר בשיקום בפרט ובחיים בכלל. אתה מגלה מאיזה חומר קרוצה הסביבה שלך רק במצבי קושי קיצוני, אבל באמת היא שם תמיד.
החוסר יגרום לך להעריך. להעריך את מה שאין, ולהעריך את מה שיש רק שלא ידעת כמה הוא חשוב. כמובן שהחכמה היא להעריך את זה עכשיו-גם כשלא חסר ולא צריך. וגם חכמה זה להיות הסביבה של מישהו אחר. אני מודה לכם מאוד שאתם בשבילי הסביבה התומכת.
מילות סיכום
אל תפצעו. ואם אתם חייבים אז משהו בקטנה. אבל אם צריך אתכם באמת - אז תעשו מה שצריך לעשות לא משנה מה. תקחו הכל בסבלנות ובפרופורציה, מתוך אמונה עמוקה בבורא ובמשמעות החיים. ותעריכו כבר מעכשיו את כל הטוב שיש לכם ואת הסביבה שעוטפת אתכם.