מזכיר המדינה האמריקאי מרקו רוביו הודיע בשבוע שעבר, שארה"ב מסרבת להעניק למנהיגים פלשתינים ויזות, כדי להשתתף בעצרת הכללית של האו"ם בחודש הבא האמורה להכריז על מדינה פלשתינית.
רוביו ציטט את החוק האמריקאי האוסר על הכרה במדינה פלשתינית ומטיל סנקציות על הרשות הפלשתינית, בגין מה שמכונה 'תשלום עבור הרג' למחבלים. חסימת הוויזות היא לבכירים ברשות הפלשתינית ובאש"ף, כולל יו"ר הרשות הפלשתינית אבו מאזן.
מעטים זוכרים שאירוע דומה היה בעבר לפני 37 שנים, בשנת 1988. ואז עשה האו"ם 'תרגיל' לאמריקנים ולישראל. ביהודה שומרון וחבל עזה השתוללה מזה כשנה האינתיפאדה הפלשתינית, שצה"ל לא מצא לה פתרון צבאי. כתוצאה מהכישלון הזה, הודיע חוסיין מלך ירדן, ב-31 ביולי, על ניתוק הזיקה בין ממלכת ירדן ליהודה ושומרון.
כך הסתיימה ה'ריבונות' הירדנית לכאורה על יו"ש. וכך למעשה נפתחה הדרך להכרזת ריבונות ישראלית על שטחי יש"ע. אבל מדינת ישראל, שהיתה נתונה בעיצומה של מערכת בחירות סוערת, לא הרימה את הכפפה. מי שעשה זאת היה יאסר ערפאת, שבכינוס המועצה הלאומית הפלשתינית באלג'יר ב-15 בנובמבר, הכריז על הקמת מדינה פלשתינית עצמאית.
זו היתה כמובן הכרזה חסרת משמעות, שנותרה על הנייר, כי חסר להם הדבר הכי בסיסי למדינה - טריטוריה עצמאית.
דעת הקהל הישראלית כאמור היתה נתונה לבחירות. שבועיים לפני כן, ב-1 בנובמבר, נערכו הבחירות לכנסת ה-12, שבה הליכוד זכה ב-40 מושבים (אובדן של מושב אחד), המערך ב-39 מושבים (אובדן של 4 מושבים) והמפלגות הדתיות קיבלו ביחד 11 מושבים. בניגוד לכנסת הקודמת, היחיד שהיה לו סיכוי כעת להרכיב ממשלה היה יצחק שמיר. החל מו"מ קואליציוני מתיש, שבסיומו הוקמה שוב ממשלת אחדות - הפעם ללא רוטציה בין שמיר לפרס.
בעקבות הכרזת ערפאת על הקמת מדינה פלשתינית, הוא ביקש לנאום בעצרת הכללית של האו"ם, ונענה בחיוב. אולם מחלקת המדינה האמריקנית סירבה להעניק לו אשרת כניסה, בנימוק שהוא ידוע כמסייע לטרור. בעקבות הסירוב האמריקני החליטה העצרת הכללית, ברוב של 154 נגד 2, לבוא לז'נבה ולשמוע שם את נאומו של ערפאת.
ב-13 בדצמבר 1988 נאם ערפאת בארמון האומות המאוחדות בז'נבה. בנאום, שהוכן בעזרתם החשאית של גדודי מתווכים - שוודים, אמריקנים, ואחרים - הודיע ערפאת על הפסקת הטרור, ועל הסכמתו להחלטות מועצת הביטחון 242 ו-338. אלא שנאומו לא סיפק את דרישותיה של ארצות הברית. למחרת היום, נחפז ערפאת לכנס מסיבת עיתונאים, ולהשמיע בה את נוסחאות הקסמים שהועברו אליו בטלפונים וטלפרינטרים מוושינגטון: "אנחנו מתחייבים להפסיק כל צורה של טרוריזם באופן מלא ומוחלט... אנחנו מכבדים את זכותם של כל הצדדים לסכסוך המזרח תיכוני להתקיים בשלום ובביטחון, כולל מדינת פלשתין, ישראל ושכנים אחרים".
אלה היו המלים שוושינגטון רצתה לשמוע. הסיסמאות הללו נתנו לאמריקנים לרדת מעץ ההבנות בין קיסינג'ר ליגאל אלון מהסכם הביניים בין ישראל ומצרים בדיוק לפני 50 שנה, לפיהן ארה"ב לא תכיר באש"ף ולא תנהל איתו קשרים כל עוד לא יכיר במדינת ישראל.
שבוע לפני כן, ב-8 בנובמבר, נבחר סגן נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב לנשיא ארצות הברית. הנשיא בפועל עוד היה רונלד רייגן, בשלהי שלטונו, והוא החליט שערפאת עמד בתנאים שארה"ב הציבה לו 13 שנים לפני כן. ארבע שעות אחרי מסיבת העיתונאים של ערפאת, הודיע מזכיר המדינה ג'ורג שולץ, אף הוא בשלהי שלטונו, שארצות-הברית מוכנה לפתוח בדו-שיח מהותי עם נציגי אש"ף. בסוף השבוע ההוא נפגש שגריר ארצות הברית בתוניסיה, רוברט פלטרו, עם נציג אש"ף לשיחה ראשונה. ערפאת זכה מיד בפרס המבוקש על שדיקלם את מה שהאמריקנים הכתיבו לו - בלי שהתכוון לרגע אחד ליישם זאת.
המגעים הללו הסתיימו אחרי שנה וחצי, כשהתברר גם לאמריקנים שערפאת רימה אותם. בחג שבועות תש"ן, 30 במאי 1990, ניסו 17 מחבלים להגיע לחוף תל אביב לביצוע פיגוע ראווה רב היקף, באמצעות מספר סירות מהירות שהורדו מספינת אם שיצאה מלוב. חלק מהסירות נתגלו מבעוד מועד, סירה אחת נלכדה בים והשנייה נחתה בחוף ניצנים. מטוס קל, כוחות רגלים ומסוקים רדפו אחר המחבלים ולכדו אותם. 4 מחבלים נהרגו, 12 נתפסו ואחד נמלט עם סירת התדלוק, כנראה למצרים. אף ישראלי לא נפגע.
ניסיון הפיגוע שכנע אפילו את שר החוץ האמריקני העוין את ישראל ג'יימס בייקר להשעות את המגעים עם אש"ף. תמיכתו של ערפאת בסדאם חוסיין שכבש את כוויית חודשיים אח"כ, מחקה עוד יותר את קמצוץ הסימפטיה שהיה לממשל האמריקני כלפי הפלשתינים, והקשרים נותקו סופית - עד להסכם אוסלו, שהיה כל כולו יוזמה ישראלית.
סיכומה של אירוניה: ממשל רייגן האוהד פתח במגעים עם אש"ף, הנשיא בוש העויין את ישראל ניתק אותם, קלינטון האוהד חידש אותם בהתלהבות - ביוזמה ישראלית.
--
הטור המלא מתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'