השבוע, בכנס "רוח אחרת", עצרנו לרגע להתבונן על 50 שנות התיישבות, מאז הקמת גוש אמונים.
בתוך שטף העשייה ההתיישבותית, בין ביקור בגן הילדים שחידש השבוע גרעין ההתיישבות הצעיר בזרעית שבגבול הצפון, לאישור 5 ישובים חדשים בנגב במועצת התכנון הארצית, ובין שכונת קרוונים חדשה שמרחיבה את גבולה של קריית ארבע, לכניסה היסטורית לבית ולרו בחברון - טוב לעצור רגע כדי לסכם מה שהיה, ולהיערך למה שיהיה. הכנס למרגלות מערת המכפלה איפשר בדיוק את זה.
בדברי בכנס, בחרתי להתייחס לשתי הדמויות ההיסטוריות, שידעו לשמור אמונים לארץ ישראל, גם אל מול הקמפיין הענק של חטא המרגלים, השניים היחידים שלא ויתרו, ואמרו: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". רוחם של השניים האלה, יהושע וכלב - גוש אמונים של אותם ימים - מוסיפה ללוות אותנו במערכה על ארץ ישראל, גם בימים אלה. מה נוכל ללמוד מהרוח הגדולה שלהם?
כלב בן יפונה, עליו נאמר בתורה ש"היתה רוח אחרת עמו", רוח גבורה, אמונה ונאמנות ששאב ממערת המכפלה, אליה הגיע לבדו תוך כדי מסע המרגלים. הרוח האחרת הזו אפשרה לו לעמוד מול עצת המרגלים, גם כשכל העם כבר נשבה בטעות האיומה, הלך שבי אחרי קמפיין ההחלשה וישב "בוכה למשפחותיו", כלב עדין עמד איתן ונאמן לאמת. ובבוא העת, עם הכניסה לארץ בתום 40 השנים, כלב מוכן להסתער ולכבוש בכוחות עצמו את חברון, כי "ככוחי אז ככוחי עתה, למלחמה ולצאת ולבוא".
את הרוח האחרת הזו שאבו ממערת המכפלה לפני עשרות שנים גם מתיישבי חברון, ואלון מורה, ראשוני ההתיישבות, ואנשי גוש אמונים. הרוח האחרת הזו הניעה את מקימי ההתיישבות הצעירה בשנים בהן אסור היה להקים ישובים ביו"ש בגלל אוסלו, והיא שהניעה את המאבק על השיבה לחומש, כנגד כל הסיכויים. גם היום שואבים את הרוח האחרת הזו מקימי החוות, פורצי הדרך להרחבת גבול ההתיישבות אל כל מרחבי ארצנו, שרבים מהם זכו לגדול בצילה של מערת המכפלה. רוח אחרת שבלעדיה אי אפשר לרוץ קדימה ולתקוע עוד יתד על עוד גבעה, כנגד כל הסיכויים.
לעומתו, יהושע בן נון, יורשו וממשיך דרכו של משה, הוא "איש אשר רוח בו", שיודע להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. יהושע מביא את הנאמנות לא"י אל האומה כולה, וניגש לכיבוש הארץ בראש צבא של עם ישראל כולו. הוא המנהיג שמביא את העם כולו, אותו עם שאמר בחטא המרגלים "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" - למערכה למען ארץ ישראל.
הרב לוינגר זצ"ל, שהכנס נערך גם לזכרו, לימד אותנו שההתיישבות זקוקה לשניהם: גם למתיישבים האמיצים בעלי הרוח האחרת, שמסתערים אל יעדי התיישבות שלעתים נראים חסרי-סיכוי. וגם את הכח הממלכתי שמביא אל אותה עשיה התיישבותית את העם כולו. לכך שאף גוש אמונים: למשוך אחריו את העם והמדינה, כדי שישוב הארץ יתבצע כמעשה מדינתי. לכך שאף הרב לוינגר, שהבין עמוקות את הערך של שניהם, ולא הסכים לוותר על אף אחד מהם.
כי הרי החידוש הגדול והמשמעות המופלאה של הקמת מדינת ישראל הוא באפשרות המחודשת שניתנה לעם ישראל, אחרי שנים רבות, לקבל יחד, כגוף מאורגן ורשמי, החלטות על עתידנו ועתיד ארצנו, ויותר מכך: האפשרות לקיים את מצוות ישוב הארץ כמצווה כללית, ולא רק פרטית - מצווה מיוחדת, שהתחדשה לנו בדורנו. למרבה הצער והבושה, לפני 20 שנה מדינת ישראל השתמשה בזכות המיוחדת הזו, גם כדי לבצע מכוחה את ההפך הגמור ממצוות ישוב הארץ: לעקור ישובים פורחים, ולמסור את ארץ ישראל לזרים.
כיצד זכיתי אני, לעבור מתפקידו של "כלב", כמתיישבת בחברון על כל האתגרים הכרוכים בכך, לתפקידו של "יהושע" - כשרת ההתיישבות שמקדמת את ישוב הארץ, גם למקומות שעד אתמול נחשבו בלתי-ניתנים להשגה, בשם כל מדינת ישראל? האם אי פעם, כשהגעתי לחברון, כשנאחזתי בה למרות כל הקשיים, כשרעדתי מפחד בגללה, כשוויתרתי למענה, כשנאבקתי לא להתייאש, כשספגתי שוב ושוב, כשגייסתי את כל כוחותיי כדי לחבר אל חברון עוד ועוד מבני עמנו, מראשי מדינתנו, האם העליתי בדעתי שכל זה יביא אותי אי פעם לכנסת, לממשלה, לתפקיד שרת ההתיישבות של מדינת ישראל, שיכולה לקדם התיישבות בשם המדינה כולה בכל רחבי הארץ? מעולם לא.
"כי תבנה בית חדש" - אומר רש"י: "אם קיימת מצוות שילוח הקן, סופך לבנות בית חדש, ותקיים מצוות מעקה, שהמצווה גוררת מצווה" - אין לי אלא להודות על שהתקיים בי הפירוש המופלא הזה, של מצווה גוררת מצווה. מצוות ישוב הארץ, שהתאמצתי מאד לקימה כמתיישבת בחברון למרות כל הקשיים, הביאה אותי אל מצוות רבות של בניית בתים חדשים רבים, ישובים חדשים, ואף הקמתם מחדש של ישובים שנעקרו, והכל בשם מדינת ישראל.
זכות גדולה, אחריות עצומה, ותפילה גדולה להיות ראויה.
שבת שלום.