שריפת רכבו של המילואימניק בסמוך למעונו של ראש הממשלה, הייתה רק פעולה אחת בשרשרת של פעולות אלימות - חלקן חמורות במיוחד - שיעדן המרכזי הוא פגיעה בראש הממשלה, בחבריה ובתומכיה.
חלק מהפעולות האלו זעזעו את התודעה הישראלית ונחשפו לכלל הציבור, כמו הניסיון לשגר נורי תאורה לביתו של ראש הממשלה, תוכניתה של פעילת מחאה להתנקש בראש הממשלה, סרטונים שונים של מעשי אלימות כמו רכז קיבוץ שירה באקדחו באוויר באיום על פעילי ימין או מפגין נגד הרפורמה המשפטית שניפץ את שמשותיו של רכב ובו אם וילדיה, רק משום שהיא לא הסכימה עם המחאה. אבל מקרים אחרים רבים עברו 'מתחת לרדאר', כביכול כבר התרגלנו לנרמל כאן אלימות של צד אחד.
הגיע הזמן לשים סטופ לדבר הזה, לעצור את ההידרדרות ולדרוש לבלום אותה בכל הכוח. למטרה הזו נדרשים כמה אלמנטים: האחד, בשלב האכיפה הראשון, משטרת ישראל וגם השב"כ במידת הצורך, צריכים לעשות את שלהם בשטח. השני, בשלב המשפטי, הפרקליטות ומערכת המשפט צריכות להחמיר את הענישה וההרתעה.
אם בכל הנוגע לשלב הראשון אפשר להיות רגועים, לפחות באופן חלקי, כל עוד השר בן גביר הוא האחראי על המשטרה והנהלים שהוא גיבש הם אלו שייאכפו, ובתקווה שגם ראש השב"כ הנכנס, האלוף דוד זיני, יעלה את הארגון על דרך המלך ויכוון את המחלקה היהודית לעסוק אשכרה באירועי טרור או אלימות פוליטית שנעשים על ידי יהודים, גם אם הם מ'הצד הלא נכון' - הרי שבכל הנוגע לשלב המשפטי, קשה להניח שיש על מי לסמוך.
אם נמתין עד שהפרקליטות תחליט לתבוע בכל חומרת הדין את העבריינים האלו, ואם ניתן לבתי המשפט להמשיך להנהיג למיוחסים את שיטת הדלת המסתובבת, לא תיווצר כאן לעולם הרתעה ממשית. פעיל מחאה שעומד בפני הפיתוי לנקוט פעולה אלימה ולהצטייר כגיבור בפני חבריו, יודע שגם אם הוא ייעצר וייחקר, המחאה תדאג לו לגב משפטי והמערכת עצמה, בהמשך, תדאג להוציא אותו נקי וזך ככל שיתאפשר לה.
מכיוון שאי אפשר לסמוך על היועמ"שית והמערכות שמנוהלות על ידה, ומכיוון שקשה מאוד לסמוך על בתי המשפט, צריכה המערכת הפוליטית להיכנס לפעולה: הכנסת צריכה, חייבת, לחוקק בחקיקה מהירה החמרת עונשים של אנשים אלימים פוליטית, קביעת סף גבוה, אפילו גבוה מאוד, של עונשי מאסר וקנסות לעבריינים, כדי לחשק את השופטים והתובעים ולהכריח אותם לאכוף את החוק, וכדי לייצר הרתעה שתבטיח שגם מוחים אליטיסטיים לא ירשו לעצמם לסכן חיים של אחרים.
אלימות פוליטית חייבת להיות מחוץ למשחק, לא משנה כמה לגיטימי הטיעון בשמו מוחים, לא משנה עד כמה הנושא 'כואב' למוחים (או למי שמסבסד אותם), לא משנה עד כמה הם מרגישים שמתעלמים מהם. יש אפס מקום לאלימות פוליטית בישראל, וזה כולל גם מעשים 'פחות' בולטים כמו חסימת הכניסה לביתה של חברת כנסת, אם לילדים מיוחדים, כמו התקנת מצלמות שמכוונות לצילום ולפלישה לפרטיות ביתו של שר בממשלה, כמו חבטה בראשו של שר בממשלה באמצעות מוט דגל (כן, נכון שכחתם שאירוע כזה בכלל התרחש?) וכמו סדרה ארוכה מאוד של מעשים שכאלו.
וזה לא רק בגלל החשש מהיגאל עמיר הבא, שעשוי להגיע משורות השמאל הקיצוני, אלא גם בגלל שהמעשים האלו לכשעצמם פסולים וראויים להוקעה ולגינוי. בגלל שבדמוקרטיה מתפקדת אין שום מקום לאלימות פוליטית, ובגלל שרוב העם שלנו סולד, שלא לומר מתעב, התנהגות כזו.