הכאוס בסוריה - איך מתקדמים מכאן?

הכאוס בשכנתנו הצפונית, הישות המלאכותית הקרויה כרגע "סוריה", מחייב אותנו להביט צפונה, כדי להבין מה חובתה ואחריותה של מדינת ישראל לעשות בגבולה הצפוני.

בישות המלאכותית הקרויה היום "סוריה" לא קיים "עם סורי" שמחזיק את המדינה כביכול הזו. מדובר בישות מומצאת חסרת היתכנות קיום. ישות שהיא כל כולה יצירת הקולוניאליזם הצרפתי. ישות המנותקת לחלוטין מהדמוגרפיה, הגאוגרפיה, והאתניות, של המרחב.

בשנת 1831 כבש שליט מצריים, איברהים פאשא, את כל מרחב הלבנט. מרחב שבו נמצאות היום ישראל, ירדן, סוריה, ולבנון, מידי הסולטאן התורכי. תשע שנים אחר כך, בשנת 1840, אילצו מעצמות אירופה, צרפת, בריטניה, ועוד, את איברהים פאשה להיסוג חזרה למצריים ולהחזיר את האזור לידי העות'מנים.

בספרו "סוריה החדשה" (משנת 1974 - תשל"ג) מצטט פרופ' משה מעוז את דבריו של של איברהים פאשא לקצין בריטי: "לקח לי תשע שנים, ותשעים אלף חיילים, כדי להביא סדר לאזור. אתם עוד תתחננו אלי שאחזור לכאן". מעוז מביא בספרו זה גם מכתב של הקונסול הצרפתי בדמשק משנת 1840 בנוגע לעדות הנוצריות. הקונסול כותב: כולם שונאים את הארמנים, והארמנים שונאים את כולם. כולם שונאים את היוונים, והיוונים שונאם את כולם. כולם שונאים את המרונים, והמרונים שונאים את כולם. כולם שונאים את הקתולים, והקתולים שונאים את כולם.

כל זה רק על היחסים בין העדות הנוצרית בלבד. בין העדות האחרות המצב לאין שיעור יותר גרוע.

בתקופה העות'מנית לא התקיים דבר כזה הקרוי "סוריה".

היתה ויליאת (= מחוז בערבית) בירות. וילאיה זו השתרעה לאורך חוף הים התיכון. היא כללה את אזור העלווים בסוריה של היום, את לבנון של היום, את הצד המערבי של הירדן שבו ישראל של היום, עד גבול מצריים. היתה וילאית דמשק. וילאיה זו כללה את הצד המזרחי של הרי הלבנון, ואת עבר הירדן המזרחי, עד חצי האי ערב. היתה וילאית חלב. כללה את צפון סוריה של היום, וחלק מדרום טורקיה. הייתה וילאית מוצול. כללה חלק מצפון עיראק של היום וחלק ממזרח סוריה.

חלוקה זו תאמה פחות או יותר את המצב הגאוגרפי והאתני של המרחב. כאמור, בתקופה זו ישות הקרויה "סוריה" לא הייתה.

בזמן מלחמת העולם הראשונה ישבו שני קצינים. סייקס הבריטי ופיקו הצרפתי, וחילקו ביניהם את האזור. בריטניה קבלה את מה שנקרא היום עיראק, ירדן, וישראל, ואילו צרפת קיבלה את מה שנקרא היום סוריה ולבנון. הבריטים והצרפתים קבעו את הגבולות של האזורים שנפלו בידיהם בלי שום הקשר אתני, גאוגרפי או הסתורי.

צרפת יצרה מדינה מלאכותית שקראה לה "סוריה" וחילקה את הישות התלושה הזו לארבע מדינות משנה. מדינת הדרוזים באזור הר הדרוזים של היום. מדינת דמשק, מדינת חלב, ומדינה עלווית לאורך הרי החוף. חלוקה זו ישבה על גבי החלוקה העות'מנית שקדמה לה.

בשנת 1940 קרסה צרפת ונכנעה לגרמניה. צרפת הכנועה נקראה צרפת של וישי. במקביל הקים הגנראל שארל דה גול ממשלה צרפתית גולה שנקראה "צרפת החופשית". הבריטים שחששו שסוריה תשמש לפעולה גרמנית נגדם כבשו בעזרת כוחות צרפת החופשית את סוריה מידי צרפת של וישי. הבריטים לא תכננו שסוריה תישאר בידי צרפת בלבוש כל שהוא. הם דאגו שכבר בשנת 1944, עוד לפני סוף המלחמה העולמית, תכריז "סוריה" בגבוי בריטי על עצמאותה מצרפת החופשית. הלאומנים הסוריים ניסו להקים מדינה מלוכדת. אבל בפועל הקימו מדינה רווית מהפכות שלטוניות ומסעות הרג המוניים בין הכוחות המקומיים השונים. בשנת 1970 תפסה את השלטון ב"סוריה" מפלגת הבעת' (=מפלגת השליחות). המפלגה הזו דגלה לכאורה ברעיון חילוני של אחדות העם הערבי. למעשה הבעת' הייתה ברית בין האוכלוסיה העלוית ומיעוטים אחרים כדי לשלוט ברוב המוסלמי סוני. שלטונם של העלווים בראשות משפחת אסאד בסוריה היה רצוף במעשי טבח המוניים ודיכוי אכזרי של הרוב המוסלמי סוני.

כלומר, הדרך היחידה להשיג סוריה מאוחדת היא איחוד של בית קברות. השליטים צועדים על קברותיהם של המוני הנתינים.

קריסתו של משטר אסאד העלווי החזירה את הישות הקרויה "סוריה" למצב שבו הייתה לפני מאה וחמישים שנה בימי איברהים פאשא. ערב רב של קבוצות אתניות ודתיות המנהלות מלחמת חורמה המלווה בטבח המוני זו בזו.

מציאות זו עדיין טובה למדינת ישראל הרבה יותר ממציאות של סוריה מאוחדת. כי הדרך היחידה לחבר בין כל הקבוצות בכאוס השורר במרחב הזה הוא מלחמה בישראל וביהודים. לכן הכאוס בסוריה טוב ליהודים וטוב לישראל הרבה יותר מהמצב הקודם.

אולם, ישראל כמדינה ריבונית אינה אמורה לשבת סתם בצד ולהתבונן מעבר לגדר הגבול. נוסף לכך כמעצמה אזורית עליה לגלות אחריות לאומית, ואחריות בין לאומית, ולעצב במרחב הכאוטי הזה סדר חדש הגיוני והומאני עבור הגרים שם. סדר התואם את האינטרסים הישראליים.

הדבר הבסיסי ביותר שעל ישראל לעשות קודם כל הוא כיבוש רכס החרמון והחלת הריבונות הישראלית עליו. השליטה ברכס הזה תאפשר לישראל לצפות ולנהל ממרומי ההרים את הכאוס בישות המתפרקת הזו בצורה שלא יגלוש לתוך ישראל. אחריותה של מדינת ישראל לאזרחיה מחייבת אותה גם לתקן את הגבול ברמת הגולן ולהזיז אותו מזרחה. כדי ליצור רצועת ביטחון אפקטיבית בין הכאוס לבין התושבים הישראליים ברמת הגולן.

מדינת ישראל הפכה למעצמה אזורית. כמעצמה אזורית מוטלת עליה גם אחריות אזורית. לפיכך מחויבת ישראל לדאוג להפסקת השחיטה בגבולה הצפוני. הדרך היחידה להשיג זאת היא לפרק את סוריה למדינות או לאוטונומיות כדי להפריד בין האוכלוסיות השונות המתעבות זו את זו. בדומה למה שהיה באזור הזה בתקופה העות'מנית והצרפתית. האוטונומיות הללו בחסות ישראלית יהיו: אוטונומיה דרוזית באזור הר הדרוזים, אוטונומיה עלווית לאורך הרי החוף. אוטונומיה כורדית בחלק המזרחי של סוריה. באמצע יוקמו שתי אוטונומיות מוסלמיות סוניות. האחת סביב דמשק, והאחת סביב חלב.

את החיכוכים בין המדינות או האוטונומיות הללו ניתן לנהל. לעומת זאת סוריה מאוחדת תהיה סוריה של בית קברות לתושביה, סכנה לישראל וסכנה לעולם. סוריה של כאוס תהיה סכנה לישראל, ליציבות האזורית, ליציבות העולמית, ואסון לתושביה.

פרוקה של היצירה המלאכותית, הקולוניאליסטית, התלושה, הבריטית - צרפתית, הקרויה "סוריה", חזרה למרכיביה היסודיים, הוא אחריותה של מדינת ישראל לעצמה, לשכניה, לעולם כולו, ולדורות הבאים.

הכותב הוא סופר סת"ם, ובעל תואר שני במזרח תיכון ומדעי המדינה מאוניברסיטת אריאל

לתגובות elizorrsegal3@gmail.com