בסוף השבוע האחרון יצא יוסי כהן למסע ראיונות מפוזר שחשף יותר ממה שהוא כנראה תכנן. בין הריאיון לעיתון 'ידיעות אחרונות' לזה בחדשות 12 נוצר דימוי של אדם שמתקשה להחליט איזה דמות הוא רוצה לגלם.
יש משהו משעשע באופן קסום בהתבוננות על כהן כשהוא מנסה לגלם את דמותו החדשה - המועמד לראשות הממשלה. אחרי עשרות שנים של גלגול עצמי למאות דמויות בשירות המדינה, הוא מגלה כעת שהדמות הקשה ביותר לגלם היא עצמו.
כהן, שהודה בגאווה שהיה סוחר נעליים, עורך דין, פילוסוף, איש עסקים, מתברר כעת כחובב בתחום היחיד שבו לא התמחה - עקביות פוליטית. ב'ידיעות' הוא מגלם רדיקל אופוזיציוני הקורא לנתניהו להתפטר מיד, ובראיון השני הוא הופך לליכודניק חמלתי שרוצה "להחליף מסיבית את מי שיושב בתוכו". באותו שבוע הוא גם "לא נכנס לפוליטיקה בכלל" וגם "חייב להיות ראש ממשלה".
בין הראיונות התגלה הפער המביך: כשנשאל על שיתוף פעולה עם נתניהו, הוא נע בין תקיפה נוקבת לבין פתיחות זהירה. כשנשאל על שותפות עם השמאל הוא מתחמק, וכשמדובר בימין הקיצוני הוא קובע "קווים אדומים" - אבל רק על חלק מהשותפים הפוטנציאליים, בן גביר למשל.
אולי הבעיה היא שבניגוד למשימותיו הקודמות, הפעם אין לו תסריט מוכן מראש. אין 'הנדלר' שמכין לו את התפקיד, אין מטרה ברורה למול מי לשחק. התוצאה? מופע סולו מבולבל של שחקן מוכשר שאיבד את דרכו על הבמה.
העניין המעניין ביותר בסאגת כהן הוא לא מה שהוא אומר, אלא איך הוא אומר. כל משפט עטוף בביטחון עצמי מטלטל, כל טענה מוגשת כאמת מוחלטת, כל עמדה מובעת בטון של מי שמחזיק בכל הקלפים. זוהי בדיוק הטכניקה שעבדה לו מול מטרותיו הישנות - הקרנת ביטחון עד שהצד השני מתחיל לפקפק בעמדותיו שלו.
אבל הציבור הישראלי, למרבה המזל, הוא לא סוכן איראני שמנסים לגייס אותו במסעדה בדובאי. הוא רואה את המניפולציות, שומע את הסתירות, ומבין שמי שמשווק את עצמו כ"אלטרנטיבה אמינה" מתקשה להיות עקבי עם עצמו במשך סוף שבוע אחד.
כהן נהנה לספר איך הוא שכנע את הסורי השני שהוא מכיר את המקומות היפים בסוריה על ידי שימוש במידע שאסף מהסורי הראשון. תחבולה יפה, אלא שהפעם כל ישראל צופה בו בו-זמנית, ורואה איך הוא מנסה לשכנע כל קבוצת מצביעים במידע שאסף מקבוצה אחרת.
בסופו של דבר, הבעיה של כהן היא לא הרקע שלו או הכישורים שלו, אלא חוסר היכולת שלו להפסיק לשחק. אחרי חיים שלמים של התחזות, הוא שכח איך להיות פשוט אמיתי. והציבור, שמחפש מנהיגות אמינה אחרי שנים של תמרונים ומניפולציות, רואה בו בדיוק את מה שהוא מנסה לברוח ממנו - עוד שחקן מקצועי שמחפש תפקיד חדש.
האירוניה היא שכהן יכול היה להיות מועמד מעניין אם רק היה בוחר דמות אחת ונדבק אליה. אבל כמו שחקן ותיק שלא יכול להחליט איזה תפקיד הוא רוצה לגלם, הוא מנסה את כולם בו-זמנית - ובסוף לא משכנע באף אחד.