"אני לא מבין. אני כל הזמן עושה דברים בשביל דנה, בשביל הילדים, בשביל כולם. אבל במקום שיעריכו וארגיש שאני יכול להתרווח בנחת אני פשוט נחנק", אמר עמיחי.
"נחנק?", שאלתי.
"לא משנה מה אני אעשה, זה אף פעם לא מספיק", הוא ענה.
דנה חייכה חיוך עייף. "אתה באמת עושה עבורי המון אבל זה מרגיש שאתה עושה כדי להוכיח שאתה בסדר ולא באמת עבורי" הגיבה לו דנה. "עמיחי, כשאתה אומר שלא משנה מה תעשה, אף פעם זה לא מספיק".
"איך זה מרגיש בגוף שלך ממש עכשיו?", שאלתי את עמיחי.
עמיחי עצם עיניים. "זה גורם לי להרגיש כבדות, לחץ בחזה. כאילו אני לובש חליפה צרה ומהודקת מדי" ענה.
"ומה החליפה הזו מסמלת?", שאלתי אותו.
"החליפה הזאת? תפקיד שנכנסתי אליו כמציל", הוא משיב.
"ואז?", שאלתי.
"אם אני לא בתפקיד הזה ואני לא זה שמחזיק את כולם, אז מי אני בכלל?", אמר עמיחי.
"עמיחי, כשאתה נכנס לתפקיד המציל והגוף מתכווץ, זה סימן שאתה נאחז חזק בזהות שמגבילה אותך. מתחת לכל זה, יש משהו אחר - יש זרם של חיים שרוצה לעבור דרכך", הסברתי.
"לעבור דרכי?", שאל עמיחי.
"לא כמציל, אלא כעמיחי", עניתי.
"אני לא בטוח שאני מבין", אמר מבולבל.
"אנחנו רגילים לחשוב בדרך בינארית: נכון\לא נכון, טוב\רע. אבל הגוף שלך הוא מצפן מסוג אחר שמספר מתי אתה נאחז בניסיונות שליטה ומתי אתה פתוח לריפוי כשאתה פתוח - יש זרימה, שמחה ובטחון", ציינתי בפניו.
"אני כמעט ולא מכירה אותך במצב כזה, אתה רוב הזמן או לחוץ או מתגונן", דנה פנתה אליו בשקט.
"אם תעצרו רגע את כל הסיפורים וההסברים ופשוט תשאלו את עצמכם שלוש שאלות פשוטות…", אמרתי ודנה קטעה אותי. "איזה שאלות?".
"מי האדם שיושב מולי? מה הוא מרגיש ממש עכשיו? מה הכי יועיל לו?", עניתי.
"ואז?", שאלה דנה.
"תחשבו איך תיראה השיחה ביניכם?", שאלתי את שניהם.
"אני רואה אותך עייפה, מותשת", עמיחי פנה לדנה.
"אני רואה אותך לחוץ ותמיד מנסה להחזיק הכל. מה שיועיל לך עכשיו זה אולי פשוט לדעת שאני איתך גם אם אתה לא מחזיק את כל העולם", פנתה אליו דנה עם עיניים דומעות.
השקט שהיה בחלל החדר היה שקט של ריפוי.
"דנה, מה התפקיד שלך?", שאלתי אותה.
"המבקרת. זו שתמיד יודעת הכי טוב. אמא שלי הייתה כל הזמן על המשמר, מתקנת ומתלוננת וכנראה שירשתי את זה ממנה", צחקקה דנה בעצב.
השבתי לה: "כאב לא נעלם אלא עובר מדור לדור וכשאנחנו מתבוננים בו בחמלה אנחנו מבינים שגם אמא שלך פעלה ממקום כואב. עכשיו יש לך את ההזדמנות לא רק לא להמשיך את הדפוס אלא להתחיל את הריפוי".
"אף פעם לא חשבתי עליה כעל מישהי פצועה אלא כמעין שופטת מלאה בביקורת", היא הגיבה.
הסברתי לה את הרציונל. "החיים לא נועדו להיות בעיות שצריך לפתור אותם. החיים הם מסע. הנשמות שלכם נפגשו כדי לפתוח קומה חדשה. הפצעים שאתם מרגישים הם לא אוייב אלא שערים. כל פעם שאתם חוזרים לאותם ויכוחים או כאבים, זה לא עונש ואתם לא באמת תקועים בלופ. אתם בתוך תנועה ספירלית שבו אתם פוגשים את אותו המקום אבל כל פעם ממדרגה גבוהה יותר. כשאתם מתנגדים לזה, אתם לא מצליחים לעלות קומה וזה מאוד מקשה על הריפוי".
"אז אני לא צריך להיות יותר 'המציל'? שאל עמיחי.
"אתה צריך להיות מי שאתה באמת. עמיחי שמאפשר לזרם לעבור דרכו והופך להיות פשוט וטבעי יותר. לא עמיחי שנמצא בהצגה", הסברתי.
"ואולי גם אני יכולה לעזוב את התפקיד של השופטת ולראות אותך יותר ולבדוק מה אתה באמת מרגיש", אמרה לו דנה בהבנה.
"וזה בדיוק כל היופי בשלושת השאלות שעוקפות את הצורך לשלוט ופותחות מקום לענווה וחמלה. בפעם הבאה שאתם מרגיש את הצמצום או הדריכות הזו, עיצרו. שאלו את עצמכם: איזה תפקיד אני מחזיק עכשיו? ואז, מתוך מקום של חמלה וענווה תשאלו את עצמכם: מה הכי יועיל לי עכשיו? תאפשרו לגוף שלכם להדריך אתכם מתוך קשיבות אמיתית אליו", סיכמתי.