האירוע הקטלני אמש באום אל פאחם מזכיר שוב לכולנו - האיום האמיתי על ישראל לא מגיע רק מעבר לגבול, אלא מהכפרים והערים שבתוך המדינה. בלי הכרעה אמיתית - הצתת הלבה היא רק שאלה של זמן.
מרדף משטרתי באום אל פאחם הסתיים בלילה בטרגדיה - בלש משטרה נהרג מירי של חשוד חמוש בנשק ארוך. האירוע הזה, כמו שומר חומות וכמו 7 באוקטובר, הוא לא “תאונת עבודה”. הוא עדות ברורה לכך שהזירה הערבית בישראל הפכה לאיום ביטחוני חמור, כזה שהמדינה מתקשה להודות בקיומו.
בעוד כולנו מרוכזים בעזה, בלבנון ובתימן, מתפתח מול עינינו איום פנימי קטלני. שומר חומות כבר חשף את פניו: מאות אלפים השתתפו בפרעות, בהצתות ובירי בערים המעורבות. המדינה בחרה אז “להרגיע”. שבעה באוקטובר היה אמור ללמד אותנו לקח - אבל גם הפעם התעלמנו.
מקורות הנשק לא פוסקים: הברחות מסיני, מלבנון, מירדן - וגם גניבות מבסיסי צה”ל. משתפי פעולה מבפנים מוכרים נשק לאויבי ישראל. זו לא רק עבירה פלילית - זו בגידה. ועדיין, הענישה רופפת, האכיפה חלקית, והזירה צומחת לממדי מפלצת.
בן גביר ניסה לפתור את הבעיה בריבוי אקדחים בידי אזרחים. אבל מול קלצ’ניקוב, מטענים או טילי נ”ט - האקדח חסר ערך. זו אשליה מסוכנת. הציבור מקבל תחושת ביטחון מדומה, בזמן שהאיום האמיתי רק הולך ומתעצם.
המשטרה מדברת על “איסוף נשק לא חוקי”, אבל במציאות - אינה מסוגלת להיכנס באמת ללב הכפרים. המסקנה ברורה: זה לא תפקיד למשטרה, אלא לצה”ל. יש להכריז על “זירת חירום לאומית”, להציב כוחות לוחמים, לבצע סיכולים, מעצרים רחבי היקף ולהשליט ריבונות אמיתית. בלי הכרעה צבאית - מדובר בהמתנה לפיצוץ הבא.
הזירה הערבית בישראל רותחת מתחת לפני השטח כמו לבה - שקטה לכאורה, אבל מצטברת ומתחממת. ברגע אחד היא תתפרץ. אז שוב יגידו “קונספציה”, שוב ישאלו “איך לא ידענו”. האמת? כולנו יודעים. כולנו רואים. רק בוחרים לעצום עיניים.
הלילה באום אל פאחם אינו “עוד אירוע פלילי”. זהו חלק מתהליך מסוכן שבו ערבים אזרחי ישראל הופכים חמושים עד צוואר, חלקם בוגדים מבית. אם לא נפעל כאן ועכשיו, ביד קשה ובכוח צבאי - ישראל תשלם שוב בדם יקר של שוטרים, חיילים ואזרחים. השאלה אינה אם זה יקרה, אלא מתי.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי בכיר לניהול משברים ומאבקים