והנה זה בא. עוד צו מילואים. מתחילת חשוון עד סוף כסלו - וכנראה זה יימשך זמן יותר מזה.
עוד טנקים, עוד בוץ, עוד גריז, ועוד מחנק של אלפי כח סוס סולר לתוך הריאות ורעש לאוזניים. עוד תקופה מחוץ לבית, של מתח וקושי. שהגדולים יאספו את הקטנים בצהריים, ושאשתי תיסחב קניות לבית מדי שבוע בלי העזרה שלי. עוד תקופה, שבה הילדים מצביעים על עזה במפת הארץ על הקיר ואומרים "הנה אבא", כאשר אמא דואגת מאחור וחוששת לשלומי.
ועוד צו מילואים, שבו אנחנו שואלים את עצמנו, לְמַה? לְמַה אנחנו נמצאים כאן, ולאיזה מטרה נשרת? האם נראה תפנית? האם יוכרע האויב? האם יושבו החטופים? סביר להניח שנחזור לאותם מקומות שבהם היינו לפני כן. נעלה על אותה שטח, על אותם רגבי אדמה. באופן "מפליא" נמצא עוד מנהרה או שדה מוקשים שממנו נצא בנס בלא פגע.
וכאן הבן שואל, אבא, האם יש לנו סיכוי? מי שעומד נגדנו מונע מכוח רצון אין סופי. טנקים אין לו, מטוסים אין לו, אבל הוא מסובב אותנו על האצבע. מול דבר כזה יש לנו סיכוי?
ואיפן וכה וכה, והנה - יש אנשים. עוד אנשים שגם הם קיבלו "עוד צו מילואים". גם הם, טוחנים מאות ימ"מים, וגם הם סוחבים פק"לים על הגב, הן בגוף והן בנפש. גם הם משאירים בתים לאחור עם אישה וילדים, ואולי שואלים את עצמם לְמַה הם באו עד הנה. ועל אף כל זאת - אותם אנשים למילואים מגיעים.
ואני שואל את עצמי, האם יש לנו את כוח הרצון להתמודד עם האויב שמסובב אותנו כך על האצבע? לאותו אויב שאין לו לא טנקים ולא מטוסים? האם יש לנו את כח הרצון להתמודד עם רצון כמו ששלהם?
ואני מסתכל על אותם אנשים, שגם הם קבלו "עוד צו מילואים". אותם אנשים שמגיעים ואולי לא כל כך יודעים לַמַה הם מגיעים. ואני רואה באותם אנשים שינוי. שינוי שכנראה לא הייתה קיימת בהם לפני כן. כנראה משהו שהתרחש מאז מאות ימי המילואים. זה שינוי תודעתי, שאולי קשה לשים עליו את האצבע, שבו אתה רואה את הייעוד שלך קצת שונה ממה שהיה קודם. לשינוי הזה אין מילים, אין תיאור, יש רק דחף פנימי שמביא אותך לענוד מדים.
והנה גם האויב לא השתנה בן רגע. גם הוא כבר דרך ארוכה עשרות שנים לפני שהוא פגע בלבנו. זה לא לקח יום ולא יומיים, לא שנה ולא שנתיים. רק אחרי כמה דורות של שינוי תודעתי, מי שעומד מולנו פיתח את היכולת לסובב אותנו על האצבע. גם אנחנו, כנראה, צריכים לעבור מהלך דומה, לחולל שינוי בתודעה ובכוח הרצון שלנו כדי להתמודד עם מי ועם מה שמולנו.
ואני עונה לבן שלי, שאין לי ספק שיש לנו סיכוי. זה לא רק סיכוי - אלא זו הבטחה וודאית. את השינוי הזה, נחולל. קמעא קמעא, בצדק ובישרות, בתום ובצדקות, עד שנגיע למצב שמול כוח הרצון שיהיה לנו לאף אחד לא יוכל לעמוד מולה. זה לא יקח יום, ולא יומיים. בוודאי שזה לא יהיה נטול בוץ וגריז. אבל עם הנצח לא מפחד מדרך שכזו - גם אם זה יהיה כרוך ב"עוד צו מילואים".
הכותב הוא סוציולוג ואיש חינוך. ניתן ליצור קשר בmachonrimon84@gmail.com