הספר ילדי בית הדסה, שראה אור בימים אלה, מציג לילדים ולנוער את סיפורה יוצא הדופן של קבוצת נשים וילדים שהתיישבה באישון לילה בבית הדסה שבחברון בשנת תש"מ.
הסופרת, מוריה שרבף־קניאל - נכדתם של הרב משה והרבנית מרים לוינגר - שוזרת את הסיפור ההיסטורי כפי ששמעה אותו ממקור ראשון בבית סבה וסבתה, ומשלבת בו אלמנטים של הומור, תעוזה ורגעים של כאב וגבורה.
בין רגעי השיא המתוארים בספר נמצא הציטוט של הרב לוינגר, שאמר לאחר השבעה על ששת הנרצחים בפיגוע הקשה: "אנחנו מבקשים תשובה ציונית הולמת לרצח השישה". אמירה זו הפכה לבסיס לקריאה לממשלה לאשר את ההתיישבות היהודית במקום - מהלך שקיבל גיבוי רשמי עוד באותו השבוע.
בספר מתוארים גם התנאים הקשים בהם התגוררו המשפחות בתחילה - ללא חשמל, מים או תשתיות בסיסיות - והדרכים היצירתיות שבהן התמודדו עם המציאות. את האיורים לספר יצרה אפרת בן נון, והם מלווים את הסיפור ברגישות ובהומור.
הספר מתאים לילדים החל מגיל יסודי, ומזמין את הקוראים הצעירים להכיר מקרוב פרק מרתק בהתיישבות היהודית בארץ ישראל - דרך עיניהם של הילדים שחיו אותו.
הנה הקטע המלא ומעורר ההשראה מהספר ילדי בית הדסה, עמ' 190-191: לְאַחַר אֲמִירַת הַקַּדִּישׁ חָזְרוּ חֵלֶק מֵהָאֲנָשִׁים הַבַּיְתָה, אֲבָל חֵלֶק מֵהַמִּשְׁפָּחוֹת, עַל פִּי הוֹרָאָתוֹ שֶׁל אַבָּא, נִכְנְסוּ לְכָל הַחֲדָרִים הַפְּנוּיִים בְּבֵית הֲדַסָּה, גַּם בַּקּוֹמָה שֶׁלָּנוּ וְגַם בַּקּוֹמָה לְמַעְלָה, וּפָרְקוּ אֶת הַחֲפָצִים שֶׁלָּהֶם בְּתוֹךְ הַחֲדָרִים.
"מָה קוֹרֶה כָּאן?" תָּמְהוּ הַחַיָּלִים לְאַחַר כַּמָּה שָׁעוֹת, כְּשֶׁרָאוּ שֶׁהַרְבֵּה מִשְׁפָּחוֹת נִשְׁאֲרוּ, וְלֹא סְתָם, אֶלָּא נִרְאֶה הָיָה שֶׁהֵן עָבְרוּ דִּירָה לְבֵית הֲדַסָּה. "מִישֶׁהוּ מוּכָן לָתֵת לָנוּ הֶסְבֵּר?" רָגְזוּ הַחַיָּלִים. "בְּהֶחְלֵט!" אָמַר אַבָּא, "אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים תְּשׁוּבָה צִיּוֹנִית הוֹלֶמֶת לְרֶצַח הַשִּׁשָּׁה!" "תְּשׁוּבָה צִיּוֹנִית לָרֶצַח?" תָּמְהוּ הַחַיָּלִים, וְכָל בָּאֵי בֵּית הֲדַסָּה הִתְכַּנְּסוּ לִשְׁמֹעַ אֶת הַדִּיּוּן הַמְּעַנְיֵן.
"אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִמֶּמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל", קָרָא אַבָּא בְּקוֹל גָּדוֹל, "לְאַשֵּׁר לַמִּשְׁפָּחוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת לְהִשָּׁאֵר בְּבֵית הֲדַסָּה, וּלְאַשֵּׁר סוֹפִית אֶת מְגוּרֵיהֶם שֶׁל הַיְּהוּדִים בְּעִיר הָאָבוֹת, סָמוּךְ לִמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה!" כָּל הַנּוֹכְחִים מָחֲאוּ כַּפַּיִם, וְהַחַיָּלִים הִבִּיטוּ בָּנוּ בִּתְמִיהָה. בֵּית הֲדַסָּה הָיָה כְּמֶרְקָחָה. הַחַיָּלִים לֹא אָמְרוּ לָנוּ לָצֵאת, אֲבָל כֻּלָּנוּ חִכִּינוּ לִשְׁמֹעַ מָה יִהְיוּ הוֹרָאוֹתָיו שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה.
הַתְּשׁוּבָה לֹא אִחֲרָה לָבוֹא. כְּבָר בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּבֹּקֶר הִגִּיעַ מִכְתָּב רִשְׁמִי מֵרֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה, וְכָךְ הָיָה כָּתוּב בּוֹ: מֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל מְאַשֶּׁרֶת אֶת חֲזָרַת הַבָּנִים לְעִיר הָאָבוֹת, הַפַּעַם בְּהֶתֵּר. בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִרְצְחוּ שִׁשָּׁה בַּחוּרִים צְעִירִים יוּקַם בִּנְיָן חָדָשׁ לַיְּהוּדִים, בִּנְיַן בֵּית הֲדַסָּה. עַל הֶחָתוּם - רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה וְשַׂר הַבִּטָּחוֹן.