בשנת 2002 התחברו שלושה גורמים שונים שהשלימו זה את זה: מרחבים ובניינים ריקים בכפר הנוער הדתי בכפר חסידים; הרצון שלי, כמנהלת חדשה, להביא נוער דתי לכפר שחניכיו לא שיקפו את שמו; ובראש ובראשונה - החזון של הרב שניאור קץ זצ"ל (ואחיו, הרב מאיר שיבדל לחיים ארוכים). כך נולדה ישיבת "נחלת ישראל" - הישיבה הראשונה שהוקמה בתוך כפר נוער.
את ניהול כפר הנוער הציע לי האגף הדתי במשרד החינוך בשנת 2001. כשהגענו - אני ובעלי ז"ל - לביקור, גילינו מקום רחב ידיים, שופע מדשאות וצמחייה פסטורלית. בין מבני הפנימייה הרבים, בלטו מספר בניינים מרוחקים שלא היו בשימוש. קבוצת היתומים שהתגוררה בכפר נכנסה לליבנו, והסכמתי לקבל על עצמי את המשימה המאתגרת של ניהול המקום.
התחלתי לחפש דרכים לחבב את היהדות על החניכים, רובם ככולם עולים חדשים מאתיופיה ומרוסיה. משפחותיהם התגוררו בשכונות עולים הומוגניות למדי, והאנשים הדתיים היחידים שהכירו היו אנשי הצוות. הם כלל לא ידעו שקיים נוער השומר מצוות מרצון.
הגעתי למסקנה שיש להקים בכפר ישיבה תיכונית שתתחיל ככיתה תורנית. בשלב זה שמעתי על שני אחים המחפשים מקום להקים בו ישיבה תיכונית ייחודית. קבענו פגישה.
הדלת נפתחה, ונכנס אדם מזוקן שקרן מעור פניו - רב צעיר, שופע שמחה, בעל מאור פנים שלא ראיתי כמותו. זה היה הרב שניאור קץ. הוא סיפר על חזונו: הקמת ישיבה תיכונית חסידית שבה לימוד תורה יהיה עיקר היום - בעומק, בשמחה, מתוך אהבת ה' ויראתו.
החלטנו ללכת על זה. הישיבה קמה בתוך כפר הנוער, עם כ-20 תלמידים בלבד, אך כעבור שנתיים בלבד מנתה מעל 200 תלמידים.
התלמידים נהנו ממרחבי הכפר, גם אם התנאים הפיזיים לא היו קלים - המקום היה זקוק לשיפוץ עמוק. אף על פי שלא היה פשוט לבנות איזון בין תלמידי הישיבה לחניכי הכפר, עם הזמן נוצרה הערכה הדדית, ובעיקר כלפי הרב שניאור עצמו. הוא הקרין חמימות לכולם. החניכים הרגילים לא קינאו בישיבה, שכן לא היה מדובר בסוג א' וסוג ב', אלא במסלולים שונים. חלקם אף הצטרפו לתפילות מדי פעם, וכולם השתלבו בפעילויות ובתורנויות.
תלמידי הישיבה תרמו רבות לקליטת בני נוער מבני מנשה, שהצטרפו לכפר בשלב מסוים. את שעות הלימוד הרבות הנוספות בישיבה מימנו באמצעות מבצעי התרמה בחו"ל.
הנוכחות של הרב שניאור זצ"ל ושל אחיו הרב מאיר שיבדל לחיים, הקרינה על כלל האווירה בכפר. הוא האציל מרוחו לצוות הישיבה. הר"מים והמורים הפנימו את תחושת השליחות שליוותה אותו. כל תלמיד היה יקר בעיניו. לראות אותו מתפלל - הייתה זו חוויה רוחנית בלתי נשכחת.
במשרד החינוך לא ראו בעין יפה הקמת ישיבה תיכונית בתוך כפר נוער. באותה תקופה, מנהל כפר נוער אחר הזמין אנשי דת מטיבט שיסתובבו בכפר בבגדי נזירים. הוא רצה שהחניכים יכירו אנשים צעירים דתיים - ואנשי המשרד הרעיפו עליו שבחים. בציניות מסוימת אמרתי לאנשי המשרד: "גם אני עושה את אותו הדבר - רק שאני מביאה דתיים יהודים, עם כיפה וציצית". לא עבר זמן רב, וכפר נוער נוסף הקים כיתה תורנית.
בכל שעות היממה אפשר היה לשמוע קולות לימוד גמרא מבית המדרש. בשבתות - זמירות ודברי תורה מילאו את חדר האוכל. בתקופת המחאות נגד תוכנית הגירוש מגוש קטיף, חניכי הישיבה הפגינו בצומת סומך הסמוך. הם עמדו כחוק על המדרכה, אך המשטרה, שלא הבינה מאין צצו "כתומים" בצפון, עצרה אותם. הרב שניאור לא שקט - הוא חיפש אותם, הביא להם תפילין, ופעל עימי לשחרורם.
זמן קצר לאחר שיצאתי לפנסיה, ולאחר שבע שנות ניהול בכפר, הרב שניאור העביר את הישיבה למגדל העמק. שם היא פרחה, ובהמשך הוקמו גם כולל ואולפנה - כהגשמת חזון הישיבה.
כשחלה, רח"ל, כל משפחתי התפללה לרפואתו. ימים ספורים לפני שהחזיר את נשמתו לבורא, קיבלתי ממנו טלפון. היה ברור שהוא מתאמץ לדבר, אך הוא רצה לבקש סליחה - אם פגע בי אי פעם בתקופתנו בכפר.
בעיניים דומעות עניתי לו:
"הרב שניאור, אתה ממש צדיק, צדיק יסוד עולם. איך אפשר לחשוב לרגע שפגעת בי במשהו? הייתה לי זכות לסייע בהקמת הישיבה - זה הדבר הטוב ביותר שעשיתי בכל שנות חיי. הלוואי שתזכה לרפואה שלמה..."
צדיקים - דבריהם הם זכרונם. אבל גם מעשיהם.