הוא אחד האנשים המזוהים ביותר עם מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, אך את דרכו החל בכלל כמורה צעיר במועצה האזורית שפיר.

פנחס ולרשטיין, ממייסדי גוש אמונים ומי שעמד בראש מועצת בנימין במשך 29 שנים, לא היה שייך לחבורת מרכז הרב המיתולוגית שזוהתה עם הקמת ההתיישבות.

"יום בהיר אחד דופק בדלת חנן פורת עם עוד שניים", הוא משחזר את הרגע ששינה את חייו. "לגבי, כחניך בני עקיבא, היה מיתוס שנקרא חנן פורת. הוא לא הכיר אותי. אף פעם לא העזתי לשאול אותו איך הגיע אליי. הוא אמר, 'תשמע, יש לנו גרעין של עפרה שבמשבר. החלטנו שאתה תרכז את הגרעין'. אבל כמו שחנן יודע להגיד, הוא אומר, 'תבוא ביום חמישי הקרוב לבית הכנסת במושב נחלים, ואל תדאג, יבחרו אותך בצורה דמוקרטית'".

מרגע שנבחר, ולרשטיין נשאב במלוא העוצמה אל תוך החבורה שהובילה את ההתיישבות בלב הארץ אחרי טראומת מלחמת יום הכיפורים. "ראיתי את החבורה הזאת של אנשי אלון מורה, ושל הרב משה לוינגר וחנן פורת והסתכלתי עליהם בהערצה. בהרבה דברים הם היו אז מוריי ורבותיי".

הוא מדגיש כי בתחילת הדרך, רעיון ארץ ישראל השלמה לא היה נחלתם הבלעדית של חובשי הכיפות. "צריך לזכור, שמיד אחרי ששת הימים, הוקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, על ידי אלתרמן ואנשי מפלגת העבודה. טבנקין אמר אחרי ששת הימים שאסור לוותר כי עבר הירדן המזרחי עוד לא אצלנו".

השנים הראשונות של ההתיישבות התאפיינו ביחסי שכנות טובים עם הערבים, מציאות שכיום קשה לדמיין. "רבות מנשות עפרה למדו שיעורי נהיגה ברמאללה, שם גם עשו את עיקר הקניות של חדר האוכל המשותף ואנשים נסעו עם מוניות ערביות".

האינתיפאדה הראשונה טרפה את הקלפים. ולרשטיין זוכר היטב את הפצוע הראשון. "אני זוכר את דב קלמנוביץ', כמו היום, את מכוניתו עולה באש".

ההנהגה נאלצה לקבל החלטות קשות. "הצבא אמר לנו, 'תיסעו בשיירות'. ואנחנו אמרנו לציבור, עם כל הסכנה, אי אפשר להקים התיישבות יהודית עם שיירות. טכנאים לא יגיעו, ספקים לא יגיעו, חייבים להמשיך לנסוע".

ההחלטה גבתה מחיר דמים כבד, אך עיצבה את רוחה של ההתיישבות. ולרשטיין עצמו עמד במרכזה של פרשה קשה ב-1988, כשיצא לסייע למדריכה שנתקעה תחת סקילת אבנים. "נתקלים במחסום אבנים וזורקים עלינו אבנים, אני יוצא מהרכב, מנסה לגרש את האנשים באוויר, הם ממשיכים לתקוף אותנו, אני יריתי לכיוון הרצפה, אחד מהם נהרג". הוא הועמד לדין והורשע ברשלנות, אך זוכה מהאשמות חמורות יותר לאחר שהוכח כי פעל מתוך סכנת חיים.

שיא המאבק של ההתיישבות מבחינתו היה בעקירה מגוש קטיף. ולרשטיין גאה בהחלטה שקיבלה אז הנהגת מועצת יש"ע בכפר מימון, למנוע בכל מחיר מלחמת אחים. "אני גאה להיות מבין אלה שהחליטו שיש קו שבשום פנים ואופן לא חוצים אותו. לא מתקרבים למלחמת אחים".

הוא חושף שיחה מטלטלת שקיים עם הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כשבוע לפני פטירתו. ולרשטיין שאל את הרב על ה"קפידא" שיש לחלק מהציבור על הנהגת יש"ע בעקבות אותה החלטה. תשובתו של הרב, בקול חלוש, הדהדה בו מאז. "הוא מסתכל עליי, ואומר לי, בכל חלוש... 'עליך היה להם קפידא? יש להם קפידא על הקדוש ברוך הוא'".

תפיסת העולם הזו, של אחריות ממלכתית גם במחיר כאב אישי, היא שמנחה אותו עד היום, כשהוא מגייס את כל ניסיונו למען משימה חדשה: סיוע ליישובי עוטף עזה. הוא, "המתנחל הגדול", מגיע ללב מה שהיה פעם "זירת השמאל" ומסייע להם להתמודד עם המשבר. "אתה לא יכול לוותר על שום חלק", הוא אומר. "אני לא מחייב אותם להסכים לתפיסת העולם הפוליטית שלי, אבל מנקודת המבט שלי הם חלק מהשורש. אני צריך לדאוג לשורש הזה".

למרות המראות הקשים והקרע בעם, הוא נותר אופטימי מתמיד. "החברה לא חצויה. יש קמפיין שמנסה להעביר את המסר הזה כדי להפיל את ראש המממשלה". הוא רואה רוח גדולה של התנדבות ונתינה בעם, ומתאר בהתפעלות את אלפי הצעירים שביקשו להתקבל למכינות הקדם-צבאיות ביישובי העוטף אחרי האסון. "היה לנו 1,200 פניות למכינה בנחל עוז. 1,200 פניות על 34 מקומות. כלומר, יש רוח שאתה לא שומע עליה, אבל היא קיימת והיא אדירה".

לקראת ראש השנה, ולרשטיין מבקש להזכיר לעם ישראל את הניסים הגדולים של המלחמה שלעיתים אנחנו שוכחים להודות עליהם. "איך יכול להיות שמטוסים יוצאים להפצצות בכל מיני מקומות וחוזרים בשלום? יש סיכוי שסוריה תסכים לעשות הסכם עם ישראל ורמת הגולן תישאר שלנו. מישהו מאיתנו חשב שזה יהיה המצב בלבנון, בסוריה, באיראן ובעיראק? אנחנו לא יודעים להגיד תודה.עלינו לומר תודה ואני מאמין גדול בעם ישראל".