ברחבי העולם מצוין היום (רביעי) היום הבינלאומי למאבק במניעת אבדנות. המטפלת הרגשית זית רפמן-נדב הסבירה בשיחה עם ערוץ 7 כיצד ניתן לזהות סימני מצוקה מוקדמים, גם על ידי אנשי מקצוע וגם על ידי בני משפחה וחברים.
"ברוב המקרים אנשים במצוקה מדברים על חוסר טעם בחיים, לעיתים בעקיפין. לא קל לשבת מול מטפל ולהגיד שרוצים ליטול את החיים," אמרה רפמן-נדב. לדבריה, רבים מביעים זאת דרך שאלות בשם "חבר" או באמצעות תיאורים חלקיים.
ומה באשר למי שאינו מטפל ואיש מקצוע? האם גם האדם הפשוט יכול לזהות אצל הזולת נטייה אבדנית? רפמן-נדב משיבה בחיוב: "יכולים לזהות נורות אזהרה כמו הסתגרות, קושי חברתי, אי יציאה מהבית או מהחדר לעבודה. אפשר לזהות שמשהו לא תקין אצל ילד או מבוגר. בדרך כלל לוקחים את זה למקום אחר ואומרים שזה דיכאון או חרדות שיעברו, אבל חשוב לומר שחרדות ודיכאון יכולים להתפתח למחשבות טורדניות שיכולות לגרור ניסיון התאבדות".
בדבריה קוראת רפמן-נדב להורים שלא להקל ראש באמירה של ילד האומר שבא לו למות או שהוא חש תחושה קשה כזו או אחרת, ולפנות לייעוץ אצל איש מקצוע. "תפתחו עיניים ושימו לב", היא אומרת, "תחסכו מקרים קיצוניים יותר". הנקודה בהליך ההתדרדרות שבה יש צורך לפנות לאיש מקצוע היא הנקודה בה קיימת הסתגרות והתבודדות, נתק מהמשפחה ומחברים, "זה סימן ראשון שהילד עובר עם עצמו משהו. זה מצריך מעורבות של איש מקצוע. לא לזלזל בזה לעולם".
רפמן-נדב קוראת להורים לעקוב אחר הרשתות החברתיות ולזהות אלמנטים בעייתיים. עם זאת לא כל התכנסות של ילד עם מכשיר הטלפון מחייב דריכות אצל ההורים, אלא אם להסתגרות מתלווה חוסר תפקוד, חוסר קשר עם חברים וכיוצא באלה. "האחריות מתחילה ומסתיימת בנו, ההורים".
ומה באשר למבוגרים? כאן נכנסים לתמונה בני הזוג שמכירים היטב את בן הזוג והתנהגותו השגרתית. מתוך כך הם יודעים לזהות שינויים חריגים בדפוסי ההתנהגות שאותם רפמן-נדב מגדירה כנורות אזהרה, גם אם לא גדולות. כאשר בן הזוג מתבודד מול הטלוויזיה, מנתק קשרים חברתיים, בורח לעייפות וכיוצא באלה, יש בכך איתותים ראשונים שאכן נדרש כאן סיוע מקצועי.