ימים ספורים לפני הראשון בספטמבר, השתתפתי בשיח חינוכי שעסק בשאלה: "איך מתמודדים עם בעיית הצניעות אצל בנות אולפנא"? נושא שמטריד את הצוותים החינוכיים, ומבקש למצוא 'פתרונות' למציאות מורכבת.
במהלך השיח הביא אחד הנוכחים דף (שנכתב בעילום שם) ובו עשר תשובות ברורות ונחרצות כנגד מורָה שבחרה, מסיבות שונות, שלא להעיר לבת שהגיעה לכיתה בלבוש לא צנוע. הכותב מעלה את הטענות ועונה עליהן אחת לאחת.
מעבר לקושי שחוויתי בתוכן של ה'תשובות', הרגשתי קושי עמוק דווקא בסגנון של הכותב, כאשר בחר לתת תשובות 'פשוטות' ומוחלטות לנושא כה מורכב.
כעת אפרט כמה מהטענות שהכותב יצא כנגדן:
- טענת המורה: אם אקפיד על צניעות, אצטרך לשלוח את כל הבנות הביתה...
תשובה: מעולה, תהיה לך שעה חופשית. ועכשיו ברצינות - אחרי פעם או פעמיים כולן יגיעו בלבוש צנוע.
- טענת המורה: הצניעות זה עניין נפשי עמוק, תהליך מהותי...
תשובה: ברור, אבל עכשיו אנו עסוקים בקוד לבוש. כמו שיש כללים לא לשבת עם רגליים על השולחן כך צריך שהבת תתלבש בצורה מסוימת...
- טענת המורה: מה זה שווה? הרי אחרי הצהריים היא מסתובבת בצורה גרועה יותר
תשובה: מה הקשר? אם מישהי מעשנת אחרי צהרים, נאפשר לה לעשות זאת באולפנא?!...
כפי שציינתי, הרגשתי קושי רב עם הדברים. גם התחושה שרבות מהנוכחות התלהבו מתשובות אלו כאילו שמעו סוף סוף את הפיתרון המיוחל, גרמו לי לצער רב, וכעת אסביר מדוע
מלאכת החינוך, עבורי לפחות, היא מלאכה שדורשת ענווה רבה. כל מורה, כל תלמיד וכל אדם מביא איתו מורכבות מסויימת שהוא מתמודד איתה. גם המפגש בין בת שמגיעה בלבוש מסוים למורה שבאה עם אמונה מסויימת מורכב כפל כפליים, בפרט כאשר מדובר בנושא כה רגיש כמו צניעות. תחשוב כל מורה או אשה מבוגרת כיצד הייתה מרגישה אם היו מעירים לה על הלבוש, ותבין עד כמה זה מורכב...
היכולת שלנו ליצור קשר, חיבור ואמון היא דרך ההבנה כי לא כל האמת נמצאת אצלי ועלי ללמוד, להתבונן, להקשיב ועוד ועוד.
כמטפל, אני מודע לכך שאחד הכלים המשמעותיים בטיפול הוא דווקא סימן השאלה. לחקור, לבדוק יחד עם המטופל מה עומד מאחורי הדברים, ולא להציב סימני קריאה ו'למחוק' את עולמו הפנימי של המטופל.
כאשר מגיעה לבית הספר בת עם חצאית קצרה היא באה לדבר איתנו דרך הלבוש שלה. במקרים מסוימים התשובה הניצחת כנגד הלבוש כאילו מוחקת את כל מה שאותה בת לבשה ובמיוחד את מה שהיא מסתירה.
הכלת המורכבות היא אומנם משימה לא קלה אבל הרבה יותר משמעותית והיא נושאת פירות לטווח הארוך.
מעבר לרווח הנקודתי בדרך בה התייחסתי (או לא התייחסתי) ללבוש של התלמידה, אני מלמד אותה לחיות בעולם של מורכבות, לא שחור ולבן, צנוע או פרוץ, אלא הרבה מאוד התמודדויות שילוו אותה בהמשך החיים. התמודדויות כאלה שלא יהיה להן פיתרון קסם, כמו זוגיות, עבודה, חינוך הילדים ועוד...
גם אני זכיתי לבת מתבגרת, ודווקא האתגרים והמחשבות מה נכון לומר, מתי, מי ועוד גרמו לי ולרעייתי לשיח עמוק ומכונן. לא פעם מעבר להתקדמות של ביתנו, אני רואה כמה זה מקדם אותנו. מזמין אותנו לשאול את עצמנו שאלות חשובות ומאתגרות, גם כאשר אין לנו תשובות..
במהלך השיח החינוכי טענה בפני אחת המורות כי ה'הלכה' היא ברורה והחלטית ואין מקום לדיון. הצטערתי. כמה חבל שכך מצטיירת ההלכה. בהלכה כמובן יש תשובות החלטיות וברורות, אך הדיונים בבתי המדרש והדעות השונות של אנשים שונים הם המרכיב הנצחי של התורה שבעל פה.
הקושי שלנו 'להתעסק' עם נושא הצניעות נובע גם מהחשש שלנו להיכנס לתחום אפור שאינו החלטי. אנו מעדיפים שהדברים יהיו ברורים מבלי שנצטרך להתמודד עם מציאות משתנה.
מעבר לכך, לעתים נדמה לנו כי המקום ההחלטי, הקשוח- 'מחנך' יותר, אך פה ברצוני לטעון כי ההיפך הוא הנכון. דווקא היכולת להכיל את המורכבות ולהיעזר בסבלנות ובענווה משפיעים יותר על חינוך הילדים.
ברשותכם, אביא בקצרה את גישתו של דונלד ויניקוט, פסיכואנליטיקאי ידוע, שראה במשחק כלי משמעותי מאוד במלאכת החינוך של הילד. המשחק מאפשר לילד מצד אחד להביא את עולמו הפנימי ומצד שני לחוות את העולם כפי שהוא מתנהל עם כללים מסודרים. הילד לא צריך 'לקבור' באדמה את רצונותיו ומצד שני מחויב לנורמות בסיסיות. כך גדל הילד בצורה בריאה וטובה דיה.
'המשחק' כביכול שאנו משחקים עם הבת כאשר אנו משוחחים איתה על אורך החצאית, אינו כישלון או בזבוז זמן, אלא דרך חינוכית.
בגיל ההתבגרות, כאשר הבת בונה את אישיותה חשוב לה לנסות לשלב את רצונותיה הפנימיים יחד עם הדברים המקובלים והנדרשים ממנה. אנו עוזרים לה לעשות זאת בצורה מיטבית עד שהיא מתבגרת ויכולה להיות שלמה עם קבלת ההחלטות שלה. לעתים דווקא בנות שיקפידו מאוד על צניעות בגיל צעיר 'יזרקו' את הלבוש הצנוע בגיל מבוגר כיוון שלא עשו תהליך פנימי ומשמעותי. יתכן וימשיכו ללכת בלבוש צנוע, אך יש מצב שיסבלו מבעיות רגשיות כאלה ואחרות. כמובן, אין אני מתכוון שכל בת צריכה לעבור את אותו התהליך, אך כאשר המקרים מגיעים לידי עימותים כדאי לחשוב גם על ההשלכות לטווח הרחוק....
כמובן הדברים נכונים לא רק בתחום הצניעות, אלא בכל תחום חינוכי. גם כאשר הילד מנסה לשבור גבולות, להתחצף וכדו' חשוב שלא נסתכל רק איך 'ליישר' את הילד שיעשה את המבוקש ממנו. הילד מנסה לבדוק איך מה שהוא מרגיש יכול להתקבל עם מה שמצופה ממנו בעולם. היכולת שלנו לשמוע את מה שהילד שלנו רוצה לומר לנו ומצד שני להסביר לו את הגבולות, מאפשרת לו להתמודד בעולם שיש בו מורכבויות רבות.
זו הזכות שלנו כהורים וכמחנכים לגדול יחד עם הילדים לשיח משותף. לחנך ולהתחנך בעצמנו.
הכותב הוא פסיכותרפיסט מבוגרים ונוער. מייסד תכנית חינוך פשוט