לאורך שני ימי ראש השנה, שעות ארוכות אנו שוהים בבית הכנסת, ומחלקים את זמננו בין שלוש פעילויות עיקריות: תפילות היום, קריאות התורה וההפטרות, ותקיעת השופר.
האם ישנה נקודה המחברת ומקשרת בין שלושת החלקים הללו של ההתכנסות הציבורית בבית הכנסת ביום שבו נפתחת לה שנה חדשה? ובכן, הבא נעיין לרגע בקריאות התורה ובהפטרות של תפילות ראש השנה. ביום הראשון אנו קוראים בתורה על לידת יצחק, ובעיקר על גירושו של ישמעאל יחד עם אימו הגר למדבר (בראשית כא). ביום השני אנו קוראים על עקידת יצחק (בראשית כב). ומה בהפטרות החג? ביום הראשון אנו קוראים את הסיפור המרגש על עקרותה של חנה ולידת של שמואל בנה (שמואל א, א-ב), וביום השני אנו קוראים את נבואת הנחמה והגאולה של ירמיהו המנבא על שיבת ציון לאחר גלות ארוכה (ירמיהו לא).
האם יש חוט השוזר יחדיו את הקריאות וההפטרות של שני הימים? ובכן, אם נעיין, נגלה שהחוט השוזר את כל הקריאות הללו הוא: אימהות בוכות! הגר בוכה כאשר בנה מוטל בשמש הקופחת בין מוות לחיים: "וַתֵּלֶךְ֩ וַתֵּ֨שֶׁב לָ֜הּ מִנֶּ֗גֶד הַרְחֵק֙ כִּמְטַחֲוֵ֣י קֶ֔שֶׁת כִּ֣י אָֽמְרָ֔ה אַל־אֶרְאֶ֖ה בְּמ֣וֹת הַיָּ֑לֶד וַתֵּ֣שֶׁב מִנֶּ֔גֶד וַתִּשָּׂ֥א אֶת־קֹלָ֖הּ וַתֵּֽבְךְּ". חנה ממררת בבכי על עקרותה: "וְכֵ֨ן יַעֲשֶׂ֜ה שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה מִדֵּ֤י עֲלֹתָהּ֙ בְּבֵ֣ית ה' כֵּ֖ן תַּכְעִסֶ֑נָּה וַתִּבְכֶּ֖ה וְלֹ֥א תֹאכַֽל. וַיֹּ֨אמֶר לָ֜הּ אֶלְקָנָ֣ה אִישָׁ֗הּ חַנָּה֙ לָ֣מֶה תִבְכִּ֗י וְלָ֙מֶה֙ לֹ֣א תֹֽאכְלִ֔י וְלָ֖מֶה יֵרַ֣ע לְבָבֵ֑ךְ?". בהפטרת ירמיהו, רחל היא שבוכה על בניה: "כֹּ֣ה אָמַ֣ר ה' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻֽם־ה' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב". וגם שרה אימנו, בוכה כאשר היא שומעת על גזירת העקידה.
בכי זה לא מפורש בכתוב, אך הוא מופיע בהרחבה במדרש, וכפי שניסח זאת הפייטן ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, בפיוט "עת שערי רצון": "צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ". ארבע קריאות והפטרות. ארבע אימהות, וכולן בוכות; על ילדיהן, או על עקרותן: הגר, שרה, חנה, ורחל. נראה שהחכמים שקבעו דווקא את הקריאות וההפטרות הללו בראש השנה, ביקשו לתת דגש מיוחד לרגש האימהי המיוחד הזה שבין אם לילדיה. ביום של תחילת וראשית השנה, לתת מקום לרגש הראשוני והבסיסי הזה שמאפיין את נקודת ראשית החיים: הקשר המיוחד בין אם לבין הילד שהביאה לאוויר העולם.
ואולי בכך ביקשו חז"ל לתת פשר מקורי למשמעות של תקיעת השופר: השופר כקול בכיה של אם על ילדיה. ואכן, בסוגיית הגמרא בתלמוד הבבלי לומדים חז"ל את גדרה של התרועה בשופר מבכייה של אם נוספת, אם סיסרא: "בְּעַד֩ הַחַלּ֨וֹן נִשְׁקְפָ֧ה וַתְּיַבֵּ֛ב אֵ֥ם סִֽיסְרָ֖א בְּעַ֣ד הָֽאֶשְׁנָ֑ב מַדּ֗וּעַ בֹּשֵׁ֤שׁ רִכְבּוֹ֙ לָב֔וֹא מַדּ֣וּעַ אֶֽחֱר֔וּ פַּעֲמֵ֖י מַרְכְּבוֹתָֽיו" (שופטים ה', כח). הרגש האנושי של רחמי אם על ילדיה, הוא כזה שניתן וראוי להזדהות איתו, אפילו כאשר מדובר בבכייה של אם האויב שבוכה על בנה שנפל בקרב. עד לכאן מגיעה האוניברסליות של תפילות ראש השנה, יום בריאת העולם והאדם. האדם באשר הוא אדם. ובמסגרת תפילת המוסף של ראש השנה, אנו מדמים את האל בעצמו לאם: "היום הרת עולם".
"הרת" היא מילה שמזכירה לנו הריון. בריאת העולם, מדומה כאן לתהליך של לידה, וממילא האל הבורא מדומה כאן לאם. דימויים רבים יש לאל ולמערכת היחסים שלו עם האדם ועם עם ישראל. ייחודית היא תפילת ראש השנה, שבה אנו מבקשים לדמות את קשרי האל עם עמו, לקשריה של אם המבקשת את קרבת ילדיה, הדואגת להם, ומחפשת את קרבתם. נראה אם כך שלצד הדימוי של ראש השנה כיום דין, בו עומד הקב"ה כמלך רם ונישא השופט את עולמו, הרי שבתוככי התפילות והקריאות של ראש השנה מסתתר גם דימוי אחר, שונה באופן מהותי.
דימוי המייצר תמונה אנושית, אינטימית, ורכה הרבה יותר: עמידת האל לפני האדם כאם המבקשת את קירבת בנה, וכואבת את התרחקותו. ואכן, לקשר שבין ראש השנה לקשר העמוק והייחודי שבין אם לבנה, יש להוסיף גם מחשבה נוספת אודות משמעותן של התקיעות. שכן, ניתן לפרש את רצף תקיעות התשר"ת שאנו תוקעים בראש השנה, כדימוי ווקאלי מדויק של תהליך הלידה. התקיעה היא הרגע שלפני הלידה, רגעים של שגרת חיים פשוטה. השברים הן גניחות הכאב של היושבת על המשבר, החווה את כאב הצירים. ואילו התרועה היא קול בכיו של התינוק הנולד, מיד לאחר שבקע לאוויר העולם. לכן, לעולם השברים יופיעו לפני התרועה. כי צער וכאב הלידה, הן התנאי ההכרחי בדרך לבכיו של התינוק הנולד.
כך בדיוק בוחרת המסורת היהודית לציין את יום בריאת האדם : בהיזכרות קולקטיבית ברגע הזה שמאחד את כולנו, בעובדת היותנו נילודים, ילידי אישה. בעובדה הפשוטה והעמוקה הזו, שכולנו יודעים אותה עמוק בגוף שלידה של משהו חדש מלווה תמיד בכאב, ובקריעה של הגוף הקיים. ובמוכנות לשאת את כל זה, כדי לשמוע לבסוף את בכיו של התינוק. ולאחריו, לזכות לשמוע גם את נשימותיו נרדם על גופה של אימו, במתיקות אין סופית. תקיעה גדולה. רגשות אנושיים קמאיים אלו, מעניקים נדבך נוסף לתפילות ראש השנה, שבאמצעותו אנו מבקשים לצאת לשנה החדשה עם מבט אנושי חומל יותר, מלא באהבה, קירבה ואמפתיה שבין אדם לאדם. בתוך המשפחה וגם מחוצה לה.
ובשנה הזו במיוחד נתפלל לקב"ה: חווינו כבר את צירי הלידה עם כל מכאוביהם. זכה אותנו לשנה שבה נזכה לראות בלידתם של חיים חדשים, ונזכה לחוות את כל הברכה והשמחה שהם טומנים בקירבם לנו, לעולמנו, ולעולמך שלך. חמול עלינו, חמול על כל מעשיך.
הכותב הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" להכשרת רבני ערים