הבוקר פורסם תחקיר הקרב בקיבוץ מגן מיום הקרב של שמחת תורה. שני לקחים ראשיים (ועוד הרבה נוספים) בולטים בתחקיר.
ראשית, רבש"ץ חכם ואמיץ הכין את כיתת הכוננות זמן רב לפני 7.10 . הוא לא היה זקוק למידע מודיעיני, הוא הבין את המציאות של המפעל הציוני, לפיה מלחמות היו ויהיו.
הוא ידע שההתיישבות היא הדבר הקובע את גבולות המדינה ולכן היא חלק מרכזי בהגנתה. הוא מימש את העקרון הציוני החשוב, עוד מימי טרומפלדור והחלוציות של קדם המדינה, העקרון הקובע שהאחיזה באדמת המולדת נעשית אך ורק באמצעות ההתיישבות.
הוא מימש את העקרון הזה חרף העובדה שבעקבות טראומת מלחמת יום הכיפורים בתפיסה הציבורית הישראלית ההתיישבות נפסקה. תנועת העבודה חדלה מהקמת יישובים והמתיישבים הממשיכים נקראו "מתנחלים" באינטונציה שלילית.
סעיף 7 בתחקיר שפורסם מציין את פועלו העצום של הרבש"ץ, ברוך כהן, שנפצע קשה בקרב "הרבש"ץ קידם במשך שנים את מערך החירום של הקיבוץ, הגדיל את תקני כיתת הכוננות, הצטייד בציוד ונשק, הקים מערך עמדות היקפיות להגנת היישוב ואימן את כיתת הכוננות. בזכות הכנות אלו, היו חברי הכיתת מוכנים וערוכים להגנת הקיבוץ".
הקרב הוכרע על ידי כיתת הכוננות בלבד, הקיבוץ לא נכבש, לא נרצחו תושבים (חוץ משני חברי קיבוץ הי"ד שנחלצו להילחם במסגרת כיתת הכוננות ונפלו בקרב). הקיבוץ ניצל הודות להכנות המוקדמות, לנכונות ולאומץ של האזרחים הלוחמים. כך היה וכך יהיה כל זמן שאנחנו כאן ובונים בית יהודי ריבוני במולדת העתיקה. המחשבה של מערכת הבטחון, שמאז 1977 זלזלה בתפקיד ההגנה המרחבית והבטיחה הגנה חליפית, הביאה לאסונות בכל מקום שהאזרחים התפתו לסמוך על הצבא.
הלקח השני שאותו חשוב לזכור הוא העובדה שהצבא לא מילא תפקיד בהכרעת הקרב. ראשוני הכוחות הגיעו רק שבע שעות לאחר התחלת הקרב. אני לא מופתע מכך, זה היה צפוי לאור ניוון צבא היבשה במשך שלושים שנות אוסלו ולאור הצפי שהצירים יהיו חסומים הן על ידי אויב חיצוני והן על ידי אויב פנימי.
כשנה וחצי לפני 7.10 פרסמתי בערוץ זה מאמר בו קראתי לקיבוצים להתכונן לכך שיותקפו ושיתכוננו לכך שהצבא לא יגיע ויאחר עד 48 שעות. זו לא היתה נבואה זו היתה התייחסות למציאות של צבא היבשה המוקטן וחסימת הצירים במלחמת אוסלו (אוקטובר 2000) ואירועי שומר חומות.
ברוך כהן, הרבש"ץ האמיץ, האחראי והנחוש, ועימו חבריו לכתת הכוננות, הצילו את הקהילה כולה. כמוהו ביישובים נוספים בנגב המערבי היו רבש"צים שנטלו אחריות, הכינו מראש ובבא העת הפעילו את כיתת הכוננות והצילו את קהילותיהם. הם תלמידיו ממשיכיו של יוסף טרומפלדור הי"ד.
הם לימדו אותנו את הלקח העיקרי: מדינת ישראל חייבת להיות חברה מגוייסת שבה כל התושבים ובעיקר ביישובי הספר, שותפים באחריות להכנות למתקפה בכל עת, בלי אשליות ובלי לחלום שהודנה היא שלום. גם בעתיד יקרה שלא נקבל התרעה בטרם מתקפה.
עלינו לשוב לתפיסת הבטחון של דוד בן גוריון, לצייד את יישובי הספר באמצעי לחימה שיאפשרו להם להתגונן בלי להמתין לצבא, שיהיה עסוק גם בלחימה בצירים בכל חלקי הארץ. והערה אחרונה, גם מרכז תל אביב צריך לחשוב במונחים של חברה מגוייסת, סוף סוף המרחק מקלקיליה אליהם בשעת השכמה הוא פחות מעשרים דקות.
פרופ' האס חבר בהנהלת חוג הפרופסורים לחוסן לאומי וכיהן כיושב ראש החוג בעבר