המאבק על חופש הביטוי אינו מתרחש רק במרחב הרעיוני אלא גם בזירה הפיזית, ולעיתים הוא גובה מחיר כבד.
בכוכב רחוק מאוד, בגלקסיה שכוחות הכבידה שלה פועלים בדרכים מיוחדות, חיו יצורים שחייהם זרמו כמו נהר שקט. יום אחר יום הם עמדו בשורות סדורות, ביצעו את אותן התנועות, חשבו את אותן המחשבות. לא היו שאלות, לא היו דיונים, לא היה ספק. הסדר הקיים היה נתון מאליו, כמו חוק הכבידה עצמו.
עד שיום אחד, בין החבורה השקטה הזו, קם יצור צעיר בשם זרובבל. במקום לעמוד בשורה הישרה כמו כולם - הוא עצר. במקום לחזור על המנטרה הקבועה - הוא פתח את פיו ושאל: למה?
השאלה הקטנה הזו נפלה כאבן אל תוך האגם השקט. הגלים התפשטו. בהתחלה רק מעטים הקשיבו לזרובבל כשהוא התחיל לשאול עוד ועוד שאלות: למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מי החליט על הסדר הזה? האם יש דרך אחרת?
אבל השאלות של זרובבל היו כמו זרע שנזרע באדמה פורייה. לאט לאט, עוד יצורים התחילו להתקבץ סביבו. הם ישבו במעגל, מקשיבים לדבריו, ובפעם הראשונה מזה דורות הם חשבו בעצמם.
זרובבל לא רק שאל שאלות - הוא הראה דרכים אחרות. הוא הציע רעיונות חדשים. הוא דיבר על חופש, על אפשרויות, על עתיד אחר. הקהל שלו גדל יום אחר יום.
השבט הזקן, אותם יצורים שכבר זמן רב החזיקו בשלטון, החלו להרגיש אי נוחות. בתחילה הם התעלמו ממנו. אחר כך ניסו ללעוג. כשזה לא עזר, הם התחילו באיומים:
"זרובבל מסכן את הסדר," הם לחשו בחדרים הסגורים. "הוא מפיץ כאוס."
האיומים הפכו לפעולות. פרחים מורעלים הושלכו לעבר ביתו. עוקבים החלו לעקוב אחריו. אבל זרובבל לא שתק. להפך - הוא דיבר חזק יותר, ברור יותר.
עד שיום אחד, בעודו עומד במרכז הכיכר וזוהר באור השמש של הכוכב הרחוק ההוא, נשמע פתאום צליל חד. זרובבל נפל ארצה, והשתיקה השתלטה על הכיכר.
אבל משהו מוזר קרה. במקום שהשתיקה תביא לחזרה לסדר הישן, קהל המעריצים של זרובבל ראה במותו לא רק טרגדיה אלא צוואה:
"אם הם רצחו אותו," הם אמרו זה לזה, "זה אומר שהוא היה צודק."
השלטון הישן כה פחד מהרעיונות שלו, עד שהיה צריך להשתיק אותם בכוח. והמהפכה החלה.
מהעולם הדמיוני אל המציאות הקשה
הסיפור על זרובבל אינו רק פנטזיה. הוא משקף מציאות מטרידה שמתרחשת כעת בפנינו. רצח צ'ארלי קירק באירוע בקמפוס באוניברסיטת יוטה אינו רק פשע נקודתי - הוא סימן מבהיל לכיוון שבו מתגלגלת החברה האמריקאית.
צ'ארלי קירק, מייסד ארגון Turning Point USA, היה בדיוק כמו זרובבל שלנו. הוא שאל שאלות, אתגר את הממסד, הביע דעות שלא התיישרו עם הזרם המרכזי. תחילה ניסו להתעלם ממנו, אחר כך ללעוג לו, ולבסוף השתיקו אותו בכוח.
אבל התגובה לרצח חושפת את עומק הבעיה. באותם מחוזות פרוגרסיביים שמהם כנראה הגיע הרוצח, הזעזוע כבר לא קיים. במקום גינוי נחרץ של רצח פוליטי - שומעים הסברים על "הסתה" ועל "רטוריקה רעילה". במקום תמיכה בערכים דמוקרטיים בסיסיים - רואים ניסיונות לנרמל את האלימות נגד מי שמביע עמדות לא פופולריות בקרב השמאל הקיצוני.
התמונה מבהילה עוד יותר כשמבינים שזו חלק ממגמה רחבה. האתר של ה־FBI מדווח על עלייה דרמטית באיומים נגד אנשי ציבור: כמעט 9,500 מקרים בשנת 2024, לעומת 8,000 בשנה הקודמת. המשמעות ברורה - כאשר דעה מסוימת מוגדרת כבלתי מקובלת, הנושאים אותה הופכים למטרות לגיטימיות לאלימות.
נירמול הרצח הפוליטי
ייתכן שהדבר הקשה ביותר להבנה הוא עד כמה מהר האלימות הזו מנורמלת.
קירק דיבר נגד טרלול המגדר, נגד תאוריות גזע קריטיות, נגד האג'נדה הפרוגרסיבית בקמפוסים. עבור חלקים גדולים בשמאל האמריקאי, זה הפך אותו לא רק ליריב פוליטי אלא לאויב - שמגיע לו מה שקרה לו.
הנרטיב פשוט ומטעה: מי שמתנגד ל"צדק חברתי" מפיץ שנאה, ומי שמפיץ שנאה זוכה במה שמגיע לו. זה לא רצח אלא צדק. זה לא טרור אלא התנגדות. זה לא דיכוי דעות אלא "הגנה על קהילות מוחלשות".
התרגיל הזה של נירמול האלימות מתחיל בשפה. פשיסט, נאצי, טרנספוב, גזען - מונחים שנזרקים על כל מי שחושב אחרת, עד שהמילים מאבדות משמעות. האלימות נגד "הפשיסטים" הופכת לא רק מותרת - אלא חובה מוסרית.
הסכנה הזוחלת לישראל
האם התופעה הזו תגיע גם אלינו? האם נראה בארץ אנשי תקשורת ודעה מהימין שיצטרכו לחשוש לחייהם בגלל הדברים שהם אומרים?
כבר עכשיו רואים סימנים מדאיגים: פרשנים פוליטיים מקבלים איומים, עיתונאים נאלצים להתגונן על כל מילה, ואנשי דעת מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מביעים עמדות שנויות במחלוקת.
האקדמיה הישראלית, בדומה לאמריקאית, הופכת למקום שבו דעות מסוימות פשוט לא יכולות להישמע. תקשורת מסוימת כבר מאמצת את הלשון הרעילה הזו - "טרנספוביה", "הומופוביה", "גזענות" - נגד כל מי שמעז לחשוב אחרת.
זה מתחיל עם השמצות ברשתות החברתיות, ממשיך עם הפגנות מול הבית, ומסתיים - כפי שלמדנו מהמקרה של קירק - באלימות פיזית.
מגדל בבל: ריבוי דעות כבסיס לדמוקרטיה
הסיפור התנ"כי על מגדל בבל בספר בראשית מלמד אותנו שכאשר יש דעה אחת אחידה לכולם - היא מסוכנת. היא הביאה לכפירה ולעונש של בלבול שפתם והפצתם בכל העולם.
אחרי שפתאום נשמעו עוד שפות וקולות שונים באותו דור הפלגה, הם לא יכלו לשאת אחד את השני ופשוט התפזרו לכל עבר.
בדמוקרטיה אמיתית, דווקא ריבוי דעות מגביר את חופש הביטוי ומקיים חברה צודקת ובריאה.
מותו של זרובבל בכוכב הרחוק, כמו מותו של קירק במציאות שלנו, הפך לנקודת מפנה. תושבי הכוכב הבינו שכאשר הדיון והביקורת מושתקים בכוח - המערכת כולה מתחילה להירקב. הם הבינו שקיום דמוקרטי בריא תלוי ביכולת לשמוע דעות שונות - גם כשהן לא נוחות.
גם אנחנו עומדים כעת בצומת כזו. האם נאפשר שהאווירה הציבורית תידרדר עד לנקודה שבה אמירת דעה פוליטית תהפוך למעשה מסוכן לחיים? האם נסכים שהוויכוח הציבורי יוחלף ברדיפות ובאיומים?
התשובה תלויה בכולנו. כמו תושבי הכוכב הרחוק שמצאו בטרגדיה הזדמנות לשינוי, גם אנחנו יכולים לבחור בדרך אחרת - דרך שבה מילים נלחמות במילים, רעיונות ברעיונות, ולא אגרופים בפנים או כדורים בגוף.
זכרו של צ'ארלי קירק, כמו זכרו של זרובבל הדמיוני, יכול לשמש תזכורת לכך שכאשר השתיקה הופכת לרצח - החברה כולה משלמת את המחיר.
צוואתו היא להמשיך ולהשמיע דעות אחרות - דווקא מתוך אהבת השיח והדיאלוג.