"האם מדינת ישראל מסוגלת לבטל את הסכמי אוסלו?" - נשאלתי על הבמה בכנס "רגבים". מה עונים לשאלה כזו, שעות ספורות בלבד לאחר שמדינת ישראל פעלה לחיסול ראשי החמאס על אדמת קטאר?
האם מדינת ישראל, שמסוגלת לפעול לחיסול אויביה בכל מקום בעולם, ותוך כדי כך גם להסיר את המסכה המיתממת מעל פניה של קטאר, אינה מסוגלת להסיר את אותה מסכה מעל פניה של הרשעות הפלסטינית? האם הממשלה, שקבעה והודיעה לעולם כולו, שהרשות הפלסטינית בשום אופן לא תשלוט בעזה, לא מסוגלת לוודא שהיא לא תשלוט גם בשאר חלקי ארץ ישראל?
"ברוך פוקח עוורים, זוקף כפופים ומתיר אסורים" - ברכתי מעל אותה במה על המבצע הצבאי בדוחא, משום שללא קשר לתוצאות הפרסונליות - עצם קיומו הוא בשורה גדולה. איך אמר ראש הממשלה בערב שלמחרת: מדינת ישראל לא תאפשר לרוצחי יהודים להשתמש בשום מקום בעולם כ"עיר מקלט". שום מקום. ומה שנכון לדוחא, צריך להיות נכון, למשל, גם ל"בתי הכלא" של הרש"פ, שמשמשים כ"ערי מקלט" למחבלים שרצחו יהודים כאן אצלנו, בארצנו הקטנטונת (אגב, בתי הכלא האלה משמשים לא רק כערי מקלט, גם כבסיס להמשך ביצוע פיגועים, בשיטת "חנה וסע" - צא מהכלא לרצוח, וחזור אליו למצוא שוב מקלט).
"אין שום צורך לבטל את הסכמי אוסלו" - עניתי - "משום שהם כבר בוטלו, ע"י הרשעות הפלסטינית עצמה". הם בוטלו גם באופן מעשי (דה-פקטו), וגם באופן רשמי (דה-יורה), כשאבו מאזן הודיע, לפני שש שנים בדיוק, בחגיגיות ובתקיפות, "על ביטול ההסכמים עם ישראל" והנחה את "שר השלטון המקומי" שלו להפסיק לחלוטין כל אבחנה בין אזורי A, B וC" ולהפעיל את "סמכויותיו" על כל שטחי יו"ש. ממש כמו קטאר, שהואילה בטובה להודיע השבוע שישראל היא מבחינתה "אויב", ובכך הפכה את עצמה סו"ס ל"מדינת אויב", כך גם הרש"פ עשתה עבורנו את העבודה, כבר בספטמבר 2019. כל מה שנשאר לנו, הוא לפעול בעצמנו לפי המצב הרשמי הזה, ולהפעיל את סמכויותינו-שלנו על כל השטח: כן, גם על שטחי איי.
הגיע הזמן לומר בפה מלא, ששטחים אלה - חלקים עצומים מתוכם לא מיושבים כלל - הם אכן שטחי א"י - שטחי ארץ ישראל שלנו. אנו חייבים להזכיר לעצמנו: באוסלו מסרנו חבלי מולדת כדי לקבל שלום. גם לשיטת תומכי ההסכם ומקדמיו, לא מסרנו את חבלי ארצנו כי חשבנו שהם שייכים לערבים, אלא רק משום שרצינו שלום. שלום לא קיבלנו. טרור, ובית-גידול לטרור - כן קיבלנו. הניסוי הזה - נכשל. אין שום הצדקה להותיר את ה"עסקה" הכושלת הזו על כנה. חבלי הארץ האלה - עודם שלנו, חבלי ארצנו האהובים, שנטשנו והפקרנו לידיים זרות ומגואלות בדם. אין שום סיבה הגיונית שהם לא יחזרו לידינו. בוודאי לא אחרי שההסכם עצמו כבר בוטל, רשמית ומעשית, ולא על ידנו.
הרשעות הפלסטינית הפרה את הסכמי אוסלו מיום היווסדה ממש, מהרגע הראשון שלאחר חתימתם. היא רמסה אותם באופן שיטתי, ולא רק במשכורות המחבלים, בהשתלטות על שטחי C, ובפעילות המדינית והמשפטית שלה נגדנו (כל פעילות כזו היא הפרה בוטה של ההסכמים!). היא הפרה אותם קודם כל במערכת החינוך שלה, שאינה אלא מערכת רעל נגד ישראל ונגד יהודים בכלל, רעל המוחדר לכל ילד לאורך כל שנות לימודיו. כשאנחנו מביטים על סקרי דעת קהל המצביעים על תמיכה רחבה של ערביי יו"ש בטבח שמיני עצרת - התמיכה הזו היא תוצר של 30 שנות חינוך לשנאת ישראל, ולמאבק מזוין נגדה. מי שחשב שנכון להפקיד את "הסמכויות האזרחיות", ובהן גם סמכויות החינוך על ערביי יו"ש בידי חבורת המרצחים שהבאנו לכן מטוניס - צריך היה להבין מראש שזו תהיה התוצאה. ומי שהתנגד אז להסכמי אוסלו - צריך לקחת על עצמו היום את החובה לתקן את הטעות הנוראה הזו.
לפני 22 שנה, כשיצאנו למבצע "חומת מגן", החלטנו למעשה שהסכם על הנייר לא יכול להיות חשוב יותר מחייהם של אלפי יהודים, שנרצחו משום ששטחי A של אותם ימים הוגדרו כשטחים שנעל צה"לית לא דרכה בהם, וגלגל צה"לי לא נסע בהם לאורך 8 שנים. קשה להסביר זאת לצעירים שלא חוו את הזוועה, אבל חשוב להזכיר כדי שנבין שמה שאפשר לקלקל - אפשר וחייבים לתקן: לאורך 8 שנים נוראות, מאז חתימת הסכמי אוסלו ועד חומת מגן, אזוריA היו חסומים בפני צה"ל, ממש אזורי-מקלט לטרור, לעיתים במרחק מטרים בודדים מהישובים שלנו. המרצחים יצאו מתוכם לבצע פיגועי תופת נגדנו, או לפעמים פשוט ירו מתוכם אל הבתים שלנו, וידעו שהם חסינים לחלוטין מידו הארוכה של צה"ל. עד שהחלטנו: לא עוד! בתום המבצע הוחלט על שינוי מעמדם של שטחים אלה, וצה"ל ושאר גורמי הבטחון שלנו החלו לבצע בהם פעילות מסכלת טרור (שזכתה לכינוי "כיסוח דשא").
את אותו תיקון צריך לבצע עכשיו גם בהיבט האזרחי. כפי שהתחלנו בתיקונו של חטא ההתנתקות, כשחזרנו לישובי צפון השומרון, והתחלנו להקים אותם מחדש, כפי שפעלנו לתיקון ההזנחה הפושעת של שטחי C, כשהצלחנו תוך שנים ספורות של ממשלת ימין להחזיר לידינו בפועל חבלי ארץ נרחבים שאויבינו פעלו לגזול מאתנו לאורך כמעט 20 שנה, כך עלינו לתקן עכשיו גם את חטאי אוסלו, לחזור לחבלי ארצנו אותם נטשנו בעוול ובאיוולת. ואין מתאים לכך יותר מחודש אלול, חודש של תשובה, לא רק תשובה פרטית, אלא גם, ובעיקר, תשובה לאומית.
"השקיפה ממעון קדשך מן-השמים, וברך את-עמך את-ישראל, ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש". על הפסוק הזה מוצא רש"י לנכון לציין: "כאשר נשבעת לאבותינו - לתת לנו, וקימת". הקב"ה קיים את הבטחתו לאבותינו, ונתן, ואף חזר ונתן, את הארץ הזו - לנו. ואנחנו? אנחנו, שחטאנו והפקרנו את ארצנו, האם נדע להחזיר לידינו את הארץ הטובה שקיבלנו? או שחלילה נמשיך להפקיר את המתנה היקרה הזו? זו השאלה המונחת היום לפתחה של הממשלה שלנו, כולי תקווה שנדע לשוב בתשובה, ולהשיב עליה את התשובה הנכונה.