אחת מהשאלות החינוכיות הבוערות ביותר של כל הורה היא איך נוכל לגרום לילדים שלנו להגיע ביחד איתנו לתפילה.
השאלה נכונה כלפי ילדים בגילאי היסודי וקל וחומר כלפי מתבגרים שנמצאים ממש בעיצומו של שלב עיצוב האישיות והקומה הרוחנית שלהם.
ראיתי פעם אבא שממש כפה על הילד הקטן שלו להגיע לתפילה באיומים: "אתה לא רוצה לבוא? אחלה! תשכח מהקורקינט...".
אין ספק ששפת האיומים התגלתה כאפקטיבית במיוחד עם מנכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה אבל מסופקני עד כמה היא באמת משלבת בתוכה אלמנטים של חינוך אמיתי שיגרמו לילד לאהוב את התפילה ולהגיע אליה מתוך הבנה, חשק ומנוע פנימי בוער. זה איך שאומרים אצלנו...פחות.
ומה לגבי מתבגרים? בכלל, איך אנחנו יכולים בגילאי החטיבה לגרום למתבגרים ולנערים שלנו להגיע לתפילה או אם נרצה לדייק ללכת לסליחות שמתחילות אחרי חצות הלילה? נאיים עליהם? נגיד להם שזה יוריד להם בבגרות? בתעודה? נראה לכם שמדובר במשימה קלה?
לכו לכך מחנך ומחנכת בישיבות ובאולפנות ותשאלו אותם באיזה מצב צבירה התלמידים שלהם מגיעים לתפילה: אז לא נכליל אבל בואו נגיד שיש מספיק תלמידים שתמצאו אותם במצב צבירה של בטטה מעוכה עם עיניים אדומות ותפיסת עולם של 'בחייאת הרב, עשה לי טובה ובוא תשחרר...גם ככה בקושי גירדו אותנו מהמיטה'.
ואז קיבלתי מכמה חברים יקרים, רבני שכונות בשוהם, בקשה שממש כדאי לי להגיע לסליחות שמתקיימות בבית הכנסת הספרדי 'שבט אחים' במרכז ספרא. מאות בני נוער מגיעים לשם על דעת עצמם, בשעה לא פשוטה בכלל, כאמור, אחרי חצות, חלקם על קורקינטים, חלקם ברגל, חלקם על אופניים ואת חלקם ההורים מסיעים וכולם מתפללים ושואגים 'חטאנו לפניך רחם עלינו'.
ואתה לא מבין...רגע, זה דור הטיק טוק? אלו החבר'ה שטובעים במסך ובמדיה? יכול להיות שפספסנו את האירוע ומישהו הבטיח להם שטרות של כסף או קופונים למקדונלד'ס או העלה בציון? פספסנו משהו? כאילו, למה במחילה שנערים בגיל ההתבגרות יגיעו על דעת עצמם ורצונם לשמוע סליחות? איפה הדוכנים של ה'אקסלים?' (משקה שחביב במיוחד על מתבגרים)
ובכל פעם כזו שאני נתקל בתופעה כזו שמזכירה לי איזה לב ענק! יש לנוער אני מבין שתכל'ס, השאלה החשובה ביותר במערכת החינוך, בתפילה, בכל דבר שתרצו לשווק לנוער היא לא רק מה אתם הולכים לומר ולהעביר אלא גם איך אתם הולכים להגיש את זה.
מה זאת אומרת? שאם הנוער והילדים שלכם לא מתלהבים ללכת לתפילה...אז כנראה הבעיה היא לא בתפילה אלא בצורה ההגשה שלכם. כי הלב שלהם לא השתנה. הוא עדיין ענק. ובוער וכמה למזון רוחני שלא לומר משתוקק אליה!
הנה, עובדה, לכו לבית הכנסת בשוהם ותראו אותם! אף אחד לא הכריח אותם ובכל זאת הם שם. עם כל הלב. והרצון. והתשוקה. והרצון הזה לרוחניות, טבוע בהם! עד הסוף. זורם להם בדם.
ולפעמים...לפעמים אנחנו כאנשי חינוך צריכים לדאוג רק לא להרוס. להפריע. לא להוריד להם את התדר הרוחני לתדר של חיוב ומשמעת ומערכת וחובה.
מה זה אומר תכלס: שמומלץ לכל הורה לעצור רגע ולחשוב איך הוא הולך להגיש ולשווק את המסרים הרוחניים האלו.
איך הוא הולך לעמוד מול הרדיו ופשוט לכוון את התדר שלו. שוב ושוב ושוב...עד שבסוף תהיה קליטה טובה. קוראים לזה חינוך.