היום נציין חמש שנים להסכמי אברהם, אשר אל מול המציאות החדשה שהולכת ונוצרת במזרח התיכון בפרט ובעולם בכלל, דורשים מאתנו כעת יותר מתמיד לבחון את מידת יציבותם והתפתחותם.
כמעט שנתיים לתוך אחת המלחמות הקשות בתולדות ישראל שפרצה בעקבות טבח השביעי באוקטובר האכזרי, שאחד משורשיו המרכזיים הינו אידאולוגיה דתית קיצונית - עולה השאלה האם אכן ההסכמים, בריתות ההגנה והסכמי הסחר לבדם יחזיקו לאורך זמן ויביאו עימם שלום אמיתי?
כמובן, שאין ספק שהסכמי אברהם הם ציון דרך היסטורי. הם פתחו ערוצים חדשים של תקשורת בין ישראל לעולם הערבי, וכן הובילו לפריחה כלכלית ולפריצות דרך חשובות בשיתופי פעולה ביטחוניים אזוריים. אך בריתות המבוססות רק על אינטרסים משתנים, הן שבריריות מטבען, גם אם הן מבטיחות.
אינטרסים משתנים, שווקים עולים ויורדים, בריתות אסטרטגיות מתחלפות ומה שנשאר בסופו של יום הוא הזהות והנרטיבים שכל אחד מאיתנו נושא. זו בדיוק הנשמה שחסרה עדיין להסכמי אברהם.
אחת הסיבות לכך, היא העובדה שעד כה, ההישגים הכלכליים והדיפלומטיים של ההסכמים הועילו בעיקר לשכבה צרה - אליטות עסקיות, אנשי ביטחון ומנהיגים פוליטיים, ואילו עבור האזרחים הפשוטים, כמעט דבר לא השתנה. במדינות החתומות על ההסכמים אין כמעט תוכניות לימודים משותפות, אין חילופי סטודנטים, אין מסרים מותאמים של אנשי דת, וכמעט שאין יוזמות תרבות או תקשורת שמבטאות את רוח ההסכמים. דממה זו משאירה חלל, אותו ממלאים בקלות קולות קיצוניים, תוך עיוותים מסוכנים של המציאות.
ערוצים דוגמת "אל ג'זירה" מציפים את האזור בנרטיב לפיו ישראל היא נטע זר, קולוניאלי - פרויקט אירופי ללא שורשים לגיטימיים במזרח התיכון. נרטיב זה, שמועצם בכל העולם הערבי, מכרסם באמון ובלגיטימיות ההסכמים ברמת השטח, ועלול בסופו של דבר לסכן אותם ואת יציבותם.
במהלך השבועות האחרונים השתתפתי במספר כנסים ותדרוכים לציון חמש שנים להסכמים. ממכוני מחקר ועד פסגות אזוריות - האולמות רעשו מדיפלומטים, כלכלנים, אנשי עסקים וביטחון, אך קול אחד בלט בהיעדרו - קולם של אנשי החינוך ומנהיגי הדת.
היות ואיננו יכולים לשלוט לחלוטין בתכנים המשודרים והמופצים במדינות אחרות, דווקא אנשי דת יהודים, מוסלמים, נוצרים וקבוצות מיעוט נוספות, יכולים וחייבים להשמיע קול ברור ובטוח לפיו היהודים אינם זרים באזור זה, שכן כל הדתות האברהמיות הן חלק בלתי נפרד ממנו. עליהם לחזור ולהזכיר שיהודים, נוצרים ומוסלמים כולם בני אברהם, המחוברים בקשרים היסטוריים ורוחניים עמוקים לארץ הזאת מזה אלפי שנים. זו איננה אמירה פוליטית אלא יסוד משותף, שעליו ניתן לבנות שלום אמיתי. אך כדי שהשלום יחזיק מעמד, ההסכמים חייבים להתפתח מעבר להיקפם הנוכחי.
אם נרצה לחגוג את יום השנה ה־10, ה־20 או אפילו ה־50 להסכמים עם משמעות אמיתית, הממשלות והחברות החתומות עליהם יצטרכו להתקדם מעבר לטקסים דיפלומטיים ולעסקאות של האליטות. כיום ההסכמים חסרים את הרוח האברהמית שעל שמה נקראו. אברהם לא היה איש פרוטוקול או מדיניות, אלא איש ברית, חמלה וחיבור. אבי אומה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים גם יחד. אשר גילם את הרעיון שמערכות יחסים ולא עסקאות, הן שמחברות בני אדם.
כדי לשרוד את מחזורי הפוליטיקה ולהחזיק מעמד לנוכח התנודתיות האזורית, השלב הבא חייב להתמקד באנשים - לא רק בפוליטיקאים. שלום אמיתי לא נבנה רק בחדרי דיונים מפוארים, אלא נוצר באמצעות השקעה בקשרים שמעצבים זהות ומבססים אמון. כך למשל, חילופי סטודנטים במימון ממשלות החתומות יכולים להפוך זרים לחברים שאינם מאיימים. כך דיפלומטיה בינדתית צריכה לחבר רבנים, אימאמים ושייח'ים מעבר לגבולות לאומיים וקהילתיים - לא רק לצילומים או פאנלים, אלא ללימוד מעמיק תוך יצירת שותפויות אמיתיות המבוססות על כבוד הדדי, שיחלחלו עם הזמן לקהילות עצמן במסרים ומעורבות אקטיבית. הדת היא אמנם חלק מהבעיה במזרח התיכון, אך בידינו הדבר אם ברצוננו להפוך אותה לחלק מהפתרון.
לא פחות חיוניות הן היוזמות התרבותיות והחינוכיות שמגיעות לציבור הרחב. פרויקטים חינוכיים משותפים בבתי ספר בישראל, מרוקו והאמירויות צריכים לפעול להחיית ערכים משותפים דוגמת חמלה, הכנסת אורחים וצדק, ולהפיכתם לחלק משיח יומיומי. מוזיקה, אמנות, ספרות ומדיה יכולים לעשות מה שהסכמים רשמיים לבדם אינם יכולים, בנרמול השלום מלמטה למעלה, בעיצוב תפיסת הקהילות זו את זו, וביצירת מרחב לאמפתיה. כאשר אנשים פוגשים זה את זה בהקשר של סיפור משותף, הם יכולים להתחיל לדמיין עתיד ביחד. זו בניית שלום ברובד העמוק ביותר, וזוהי בדיוק התשתית שעדיין חסרה על מנת שהסכמי אברהם יעמדו באמת בשמם.
הרב דר' אהרן אריאל לביא הוא מנהל המרכז הבין-דתי "אור תורה" מבית רשת 'אור תורה סטון