הסופר ואיש החינוך עמנואל בן סבו הוציא לאור ספר ילדים נוסף, 'הפנינה מבית שאן', ספר המתמקד אמנם בהוריו שלו, אך מאחוריו סיפור גדול בהרבה, סיפורה של חלוציות יהודי המזרח שנשלחו בשנותיה הראשונות של המדינה להקים ישובים בפריפריה, שילמו מחיר כבד וסיפורם הועלם מדפי האתוס הציוני.
בן סבו מספר כי כתיבתו והוצאתו לאור של הספר החדש התארכו במשך כשלושה עשורים, בשל הרגישות האישית שלו מול גיבורי הספר והנושא שעומד במרכזו. זאת כאשר במקביל הוא מפרסם עשרות ספרים המספרים את סיפוריהם של אחרים, ניצולי שואה, גיבורי מלחמה ורבים אחרים מהפסיפס הישראלי.
"לכאורה זה סיפור משפחתי, אבל זה סיפור שהוא בכלל לא משפחתי, סיפור שהופקע מהמשפחה, סיפור על דור שלא זוכרים אותו, במתכוון או שלא במתכוון, דור שנשכח, דור של עמל, בנייה, יצירה, תקומה ותחייה ישראלית, דור שהגיע מתוך תחושת אמונה לארצו מכורתו ועשה בה ככל שיכול היה לעשות ולתת, ונדחק לשוליים של ההיסטוריה של מדינת ישראל המתחדשת. לכן כשבאתי לעסוק בחומר המשפחתי הקדוש הזה, ראיתי לנגד עיניי את כל אותם עשרות אלפים שמסרו את כל שיש להם כדי להביא לפריחתה של ישראל. הם היו בעיניי החלוצים הנשכחים", הוא אומר.
אנחנו מבקשים מבן סבו להתעכב מעט על דבריו אודות ההשכחה שהייתה "במתכוון או שלא במתכוון", ושואלים לעמדתו, אם אכן הייתה מגמה להשכיח ולמחוק את תרומת העולים מארצות המזרח, או שהעולים הם שלא סיפרו את סיפורם, ובן סבו מעדיף לדון לזכות את החלוצים מהקיבוצים והמושבים, אולי דווקא ברוח הימים הללו, טרם הימים הנוראים.
את הכתיבה הוא רואה כשליחות של ממש. "אבי עסק בביטחון המדינה, שוטר שנפצע בקרב, סלל ובנה את המדינה, היה בתוך החלוציות הפשוטה, אימי גידלה משפחה עם 12 ילדים שכל אחד פנינה בזכות עצמו. עם זאת חשוב שהדור הבא יידע שהיו גם חלוצים אחרים במדינת ישראל, שהיו חלוצים שהשקיעו את כל שהיה להם, הקימו והטביעו חותם בתחנות החיים של הקמת המדינה. למשל אבי היה מראשוני מקימי חטיבת גבעתי. אני מעדיף לדון לכף זכות, אבל היו שבחרו להשתיק את תרומתם של החלוצים הללו".
אנחנו מעט מתעקשים עם בן סבו לנתח את הנסיבות שהובילו להשכחת תרומתם החלוצית של העולים מארצות המזרח, בין השאר על מנת שישראל, שממשיכה לקלוט עולים, לא תחזור על אותם משגים, ומשום כך עולה השאלה האם עולי המזרח נדחקו לשולי האתוס הציוני כי המגמה הייתה להקים עולם חדש על חורבותיו של הישן והמסורת שהביאו איתם לא התאימה לכך, או שמא ראו בהם "ערבים דוברי עברית" ולכן הם נשלחו לעבודות הדחק בפריפריה?
על האפשרויות השונות אומר בן סבו שאכן מדובר בנתוני אמת שהיסטורית היו ולא מדובר בתחושות קיפוח מנותקות מהמציאות. "מי שכתב את ההיסטוריה הניח את יהדות ספרד המפוארת בשוליים. בספר הזה אני רוצה להתחיל תהליך של תיקון, להציף את הדברים כדי שיידעו שהיו גם חלוצים אחרים, שמסרו את הנפש והפריחו את השממה. לכן כתבתי סדרת ספרים ובהם גם הספר על החלוץ מאיספהאן, סיפור לא מוכר על חלוץ במלא תפארתו, "זה גם הסיפור של ההורים שלי, סיפור כמו הסיפור של כל החברים שלהם בשכונה", הוא אומר.
על תגובות הדור הצעיר לסיפורי החלוצים הנשכחים, מספר בן סבו כי לקראת כתיבת ספרים שכאלה הוא מגיע לקבוצות מיקוד על מנת לבחון את ההתעניינות. כך עשה בשלושה בתי ספר וגילה עד כמה הסיפור של חלוצי בית שאן דיבר אליהם כמו כלל סיפורי המעברות, אניות המעפילים ועוד. "הופתצעתי לדעת עד כמה זה מדבר אליהם", הוא אומר ומציין כי קבוצה נוספת שעליה בחן את הסיפורים הייתה משפחתו שלו שהתברר שאינה מכירה את סיפורי ההורים כחלוצים מקימי הארץ שנשכחו. "אני מרגיש שהאחריות שלי היא להשמיע את הקול הזה, קול שמכל הסיבות נשאר זניח ולא מושמע. הגיע הזמן להשמיע את הקול הזה בגבורה ולא בקול ענות חלושה".
עוד מעיר בן סבו ואומר: "לבושתי, עם כל הלמידה, אני יושב מול אנשים שנחשבו עד כה כחוטבי עצים ושואבי מים, ושומע סיפורים של גבורה, התמודדות, יצירה, בנייה ועשייה במו ידיהם המיובלות והמותשות, עוצמה שכמעט ולא שמעו עליה ולא ראו אותה ואם לא נחשוף אותה לא נגלה שהיו גם חלוצים אחרים", הוא אומר ומציין את המירוץ האישי שלו נגד הזמן על מנת לפגוש את גיבורי התקופה ההיא ולהביא את סיפורם.