השר סמוטריץ' כמנהיג מפלגת הציונות הדתית מוביל מהלך של ביטול הפריימריז. הסקרים לא טובים ונדרשת היערכות להמשך יצוגו של הציבור הגדול הזה וניתן להבין את המהלך.
כולם שואלים את עצמם איך המצב הזה הגיוני בכלל? אם בעבר המפלגה הדתית לאומית הסתאבה על ידי עסקנים ששכחו מי הביא אותם אל עמדות הכוח, הרשימה של היום משקפת בגדול אנשים ערכיים העובדים בהרמוניה. אנשים שמסורים לעם ישראל ופועלים ככל יכולתם למענו. השר עצמו מנהל את משרד האוצר ביד רמה ומחולל שינויים היסטוריים ביהודה ושומרון.
אנשי המגזר הדתי לאומי בתרומתם הנוראה בשדות הקרב, יצרו פרקים חדשים בתולדות הציונות ועוררו רגשי הערצה של המון העם. איך כל זה לא מקבל ביטוי בקלפיות? לא רק שהיינו מצפים שהציבור הרחב מימין יתרום מנדטים, על פי הסקרים - אפילו בני הציונות הדתית מפנים לה עורף.
זו חידה שרבים מנסים לפתור וכל אחד מצביע על איזו זוית שקרובה לליבו.
היסטורית הדתיים היוו קבוצת מיעוט. כשהרב נריה זצ"ל יצא עם הישיבה התיכונית לעולם, היתה בושה להסתובב עם כיפה. כך הומצאה הכיפה הסרוגה כמגדירת זהות. דור שלם החל להתגאות בזהותו. מיעוט שעדיין מרגיש אורח אצל הקיבוצניקים השרירייים שבנו את המדינה. אבל אורח עם כבוד עצמי.
אני זוכר את שנות השמונים כתלמיד במדרשית נועם, את הגאווה בבוגרים ששילבו דתיות ומדע או פוליטיקה. גם היום עתונאים דתיים אוהבים לספור כיפות באירועים משמעותיים.
את המודלים החינוכיים שלנו בבני עקיבא שאבנו בעיקר מסיפורי החלוצים והלוחמים. פיתחנו הערצה ורצון להידמות אליהם. במידה רבה מאוד גוש אמונים היה המענה למאווים הכמוסים של הנוער שגדל עליהם. להתיישב בקבינה ולהפסיק להיות עוד אחד מהנוסעים.
אנחנו הולכים ומתקדמים וכבר פחות מעניין אותנו להוכיח למישהו משהו. הדור החדש כבר פיתח בתוכו תודעת אדנות. הוא רוצה להוביל. הוא מעוניין להיות במקומות של קבלת ההחלטות הקריטיות ביותר של המדינה. הוא מעוניין לפרוץ קדימה. זהות דתית לאומית בפוליטיקה לא אומרת לו הרבה אם הרעיון הוא שסביב שולחן הממשלה יהיו גם חובשי כיפות.
"מאי נפקא מינה?" שואל את עצמו המצביע הפוטנציאלי. במה ה'דתיות' משנה את התמונה? בסתר ליבו הוא מבין שהסיפור הדתי לאומי הוא בסופו של דבר הגנה על אינטרסים. לגיטימיים וחשובים; אבל כאלו שמנציחים את היותו קבוצת מיעוט. אנחנו בהחלט זקוקים לטיפול בשכר הלימוד המטורף שמושת על ההורים וחשוב לנו לשמור על אופיה היהודי של המדינה, אבל זה לא מספיק.
אני מאוהביו של בצלאל סמוטריץ' וכשאני שומע ביקורת קטלנית כלפיו, אני לא מצליח להבין מה רוצים. גם כשאני מבקש שיסבירו לי. בפרקטיקה אני חושב שהוא בחוד החנית של הובלת מערך קבלת ההחלטות הלאומית שלנו.
אבל יש פה עניין אחר - הגם שהופעתו הדתית מעוררת כבוד, לכל הפחות במעגל החברתי אליו אני שייך - הוא לא מעורר חזון בסדר גודל לאומי. כזה שברור שהוא ביטוי לרוח היהודית שהולכת ומתעוררת. הוא לא יודע עדיין כיצד למנף את העוצמה הרוחנית הזו לכלל כוח פוליטי. בסופו של יום אינך יכול להיות מנהיג 'מגזר' ולצפות שאלו שאינם נמנים עליו ימנו אותך לנציגם.
פוליטיקה סופרת אצבעות ויש בה דמיון למסחר. אבל בסופו של דבר מנהיג הוא לא סוחר. זה נכון גם בעולם הטכנולוגי. אתה מנהיג את השינוי ולא רק פותר בעיות על סדר היום. אם הציונות הדתית רוצה לחיות היא צריכה לצמוח לעמדת הובלה אחרת לגמרי. זמן מצוין לחשבון נפש בונה.