צ'ארלי קירק, המתנחל האמריקני

מעולם לא הייתי ממעריצותיו הגדולות של צ'ארלי קירק. למעשה, מעולם לא פגשתי אותו.

היו לי מספר מגעים מקצועיים עם Turning Point USA, אך כמו רבים אחרים שצורכים תכנים פרו־ישראלים ופרו־אמריקניים, עקבתי בעיקר אחריו ברשתות החברתיות.

שם העז להשמיע דעות שפרשנים רבים חששו להעלות בפומבי - בעיקר בנוגע לסכנות שבאסלאם הקיצוני ובהגירה בלתי־חוקית. לא הסכמתי עם עמדותיו בנוגע לזכויות העובר, לתמיכתו בבדלנות אמריקנית במהלך מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן, או בתפיסתו שלפיה נשים ימצאו את אושרן האמיתי רק במסגרת נישואין - אלא אם כן הן נישאות לגברים צדיקים כמוהו.

ובעיקר - אינני נוצרייה.

ובכל זאת, הידיעה על מותו מוטטה אותי. לא יכולתי להסביר מדוע. משהו באופן שבו היא נחוותה החזיר אותי לטראומות קודמות שפרקו אותי בעבר: טבח 7 באוקטובר, וגירוש היהודים מגוש קטיף בשנת 2005 - אותו חוויתי מקרוב ככתבת. בלילה שבו נודע על הירצחו של קירק פרצתי בבכי, ושבתי לבכות בכל פעם שראיתי ברשתות את תמונות משפחתו האמריקנית המושלמת. היה ברור לי שהאובדן הזה מסמל דבר מה עמוק יותר.

כשצפיתי בהספד של אלמנתו, אריקה, ודמעות זולגות מעיניי, הבנתי בהדרגה את שורש יגוני. צ'ארלי גילם את הרוח שעמדה בחזית מאבק גוש קטיף - כאשר עשרות אלפי מתיישבים ותומכיהם הזהירו את ישראל מפני הפקרת נשמתה הלאומית, בגירוש אלפי יהודים מבתיהם ובהעברת אדמתם לאויבים. שמונה־עשרה שנה אחר כך, תחזיותיהם התגשמו בטבח הנורא של 7 באוקטובר, שבו נרצחו 1,200 אזרחים, ובהם נשים, ילדים ותינוקות.

"צ'ארלי נרצח כי הפיץ מסרים של פטריוטיות, אמונה ואהבת חסד של אלוהים," אמרה אריקה.

באותם שבועות שקדמו לגירוש, חדרתי לגוש קטיף. הייתי אז חילונית רציונליסטית בהשראת שפינוזה, שהגדיר את אלוהים כמהות הקיום, ואת אהבתו - כחיים מתוך תבונה לשם שימור עצמי. לא נדרשתי להיות דתייה כדי להבין: הפקרת חייהם של אזרחים שומרי חוק ועמל מתוך כניעה לטרור - הייתה בגידה מוסרית.

המתיישבים, שבעבר זכו לתואר "חלוצי הציונות", אולי לא חלקו את תפיסת שפינוזה לאמונה האתית, אך מצאתי את עצמי נלחמת לצדם - אני בג’ינס וחולצת בטן, עם עגיל בטבור - והם עטויי צניעות ואמונה. כולנו נאחזנו באותה אמת.

עד היום אורח חיי שונה מאוד משלהם: אני אם יחידנית, מתגוררת בברלין, לומדת בבית ספר לרבנות ליברלי, וסופרת של רומנים שלא מתאימים לכל כינוס משפחתי שמרני. ובכל זאת, המתיישבים ביהודה ושומרון ובעזה - בעיניי - הם "מעמד כהונה" ישראלי. באמצעות שמירת מצוות קפדנית, הם מחזיקים באותן מידות מוסריות שהאויב שונא - אהבת הזולת, כיבוד האדם, ואמונה ברוח היהודית.

במובנים דומים, קירק ומשפחתו נשאו את רוח המתיישבים הראשונים באמריקה הנוצרית. הוא היה בעיניי כהן אמריקני.

ימים לאחר הירצחו, צפיתי באינספור עימותים שלו מהקמפוסים. היה בו משהו נדיר: ידע עצום, חדות מחשבה, ויכולת לפנות לכל אדם בגובה העיניים. הוא האמין במילים - לא באלימות. הוא קרא לאמריקנים להפסיק להתייחס לארצם כאל אזור נוחות צרכני, ולהתחיל לראות בה בית אמיתי. בית לערכים, למורשת, לאמונה באל.

אריקה לא קפאה באבלה. היא קמה, ברגע החשוך בחייה, להמשיך את החלום. "לעולם לא ניכנע", הכריזה. "לעולם לא. אף פעם".

שאלתי את עצמי - מדוע קולות כאלה נדירים כל כך בישראל? מדוע רבים מבין המשפחות השכולות בישראל נוהגים להפנות את הכאב פנימה, ולדרוש הפסקת אש במקום הכרעה?

אבל אז נזכרתי.

יש ישראלים שמדברים כמו אריקה. ציונים דתיים, ובעיקר מתיישבים, החיים בעורף הקדמי של המלחמה. הם שייסדו את "פורום תקווה" למען המשפחות שיקיריהן מוחזקים בידי חמאס. גם בכאבם העמוק - הם מבינים: כניעה לטרור תסכן את עתיד כולנו. גם הם קוראים: לעולם לא ניכנע.

יגוני על צ'ארלי מעורר בי את יגוני על גוש קטיף ועל אובדן אותה אדמה — אובדן שהתאפשר בשל מסע הדה־לגיטימציה והדה־הומניזציה המתמשך נגד האנשים הטובים שחיו שם לפני עשרים שנה.

המאבק של צ'ארלי היה גם מאבקם - מאבק לא רק על ביטחון, אלא על רוח. מאבק לא על קרקע בלבד, אלא על ערכים: האדם הפשוט מול האליטה, האמונה מול הניהיליזם, המשפחה מול האינדיבידואליזם הקיצוני, והאמת מול התכתיבים החברתיים.

הפופוליסטים באירופה, כמו המתיישבים בישראל, הם אנשים רגילים שהפכו לבלתי־רגילים מתוך אהבתם לארצם, למשפחתם ולאלוהיהם - והם מבקשים להתריע: הקיצוניות האסלאמית, שמזדהה בגלוי עם רוצחי גוש קטיף, עודנה כאן.

הם המתנחלים.

וצ’ארלי - היה מתנחל אמריקני.