מסיבת העיתונאים שנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק נוהלה בקפידה. כתבים הוזמנו, הכיבוד היה צנוע אך שידר יוקרה, המזגן עבד כמו שצריך, ואפילו מערכת ההגברה אפשרה לשמוע את קולו הלא חזק של כבוד השופט.
כתבי המשפט הוזמנו מבעוד מועד וברק שטח את משנתו הסדורה באשר לעילת הסבירות, זכות העמידה, האדם הסביר, ביטול חוקים, מעמד העל של היועץ המשפטי לממשלה, והמנדט שיש לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ לדון בכל החלטה מנהלית, או במילים הפשוטות לכל אדם מעתה בג"צ יחליט האם ההחלטה של השר, הרמטכ"ל, המנכ"ל, המפכ"ל או ראש הממשלה היא סבירה.
איזו החלטה? כל החלטה. מה היא בעצם עילת הסבירות? שאל אחד הכתבים. "כלומר מי מחליט מה סביר ומה לא סביר"? "אנחנו" פסק ברק בחיוך מבוייש. אנו מכריזים בזאת על הקמת ערכאת ערעור על כל נושא ועל כל החלטה. הכתבים יצאו בהולים ושיגרו למערכות את המידע הלוהט. כל זה כמובן לא קרה.
כי אהרון ברק בא לעבוד. הוא לא בא לשחק. בשקט, בנועם ובצעדים מדודים הוא ניגש ללוח השחמט, מזיז פרש, עושה הצרחה עם המלך, מקדם שני חיילים , משנה את כללי המשחק וחוזר לכורסא. קול דממה דקה.
אבל לגמרי בשקט זה לא ממש אפשרי. בכל זאת בית המשפט העליון זה לא העסק של אבא שלך. בינתיים. בשביל זה יש פסקי דין. ואיך נפרסם אותם בלי שמישהו ממש ישים לב ויבין את עוצמת השינוי הטקטוני? נפרסם את זה ב 9 בנובמבר 1995. מה קדוש בתשיעי בנובמבר? מקבלים זר סיגליות פורח? זה פשוט היה ארבעה ימים אחרי רצח רבין. וכך היה. פסק דין מזרחי, אבן הראשה של המהפכה המשפטית פורסם כשכולם היו כאן בטראומה לאומית. זוכרים, כן? אהרון ברק בא לעבוד. הוא לא בא לשחק.
הוא לא אומר לאיש דבר, לא מכנס מסיבת עיתונאים, לא מנהל קרבות בוץ עם עיתונאים בטוויטר, לא מזכיר להם מה הם אמרו או ניבאו שיקרה ובסוף לא קרה. שקט שיהיה על הסט. סדר צריך להיות.
וכך בפועל הוא משנה את זרמי העומק של מדינת ישראל. את המסד שעליו היא יושבת. את שיטת המשטר. את כל מה שהיה ידוע ומובן לכל אדם. משנה בפועל את ההיררכיה השלטונית.
ולכן כשאני רואה פוליטיקאים מתכתשים עד זוב דם עם עיתונאים, שמשיבים להם, ומגיבים על התגובה ועל התגובה לתגובה אני מבין שמדובר באנשים לא רציניים שבאו להתקוטט ולא באו לעבוד.
אתה שר בממשלה. אתה רשות מבצעת. אתה אמור לבצע. לעשות. לא לדבר. אתה גם לא קורא לפעול. ולא מביע תקווה. וגם לא עותר לבג"צ. אתה עושה. תראה מה עשה טראמפ בחצי שנה. הספק שממשלות לא עשו פה בעשר שנים.
"אז מה בעצם אתה אומר שלפוליטיקאי אסור להגיד מה הוא חושב"? ברור שמותר. השאלה אם זה משנה משהו בפועל, במציאות או שזה רק מרגיע לו את האגו מול אשתו ומול הבייס. מי שבא לעבוד עובד. מְשַׁנֶּה, מְתַעֲדֵף, מְמַנֶּה אנשים טובים לתפקידי מפתח. קפיש? תהיו אהרון ברקים.