הרוצה את הרב יבוא אליו. כך גם נקבעה התרבות המערבית: מי שזקוק לרפואה יגיע אל בית החולים, אל חלל סטרילי עם ריח של חומרי חיטוי, אל מערכת כללים מדויקים של התנהגות. במרפאה ברור מי הרופא ומי המטופל.
כך גם בעולם האמנות, הקובייה הלבנה של המוזיאון נועדה למנוע כל הסחת דעת, להותיר אותנו מול היצירה לבדה.
אבל בשנים האחרונות הולכים ונפתחים יותר חללים אחרים, שבהם ההגשה עצמה היא חלק מהאמנות - ההדהודים, הרעשים, והסביבה, כל אלו מתגלים כחלק אינהרנטי מהחוויה.
כך בדיוק פועלת רות קנאי כרופאת כפר. היא לא ממתינה במרפאה, אלא עושה את הדרך המאתגרת, הפיזית והמנטלית, אל בתי המטופלים. היא יודעת שהקירות, הרהיטים והשכונה כולה הם חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי.
מתוך ביקורי הבית היא מספרת על הכוח שבטיפול מותאם תרבות, על הקסם שיכול להתרחש כשגבולות המפגש משתנים, על האמון שנולד מהקשבה אמיתית ומגע. המטופלים מרוויחים רופא שרואה אותם, שנגיש להם גם כשהם אינם מסוגלים להגיע אליו.
אבל הספר שלה מגלה מבט נוסף - דווקא הרופא הוא המרוויח הגדול. הוא נחשף לחכמת חיים ולומד להיות מטפל טוב יותר.
ביקורי בית של הרופא מזכירים את ימי ד"ר הלל יפה ומזרקי הד"ר הכסוף, שעם תיק העור שלהם כיתתו רגליהם בין הכפרים. בעולם הרפואי של היום הם נדירים, כביכול בזבוז זמן לנוכח העומסים. אך הסיפורים של ד"ר קנאי מזכירים לנו שאסור לוותר עליהם. כי שם, על ספת איקאה נמוכה בבית סוכנות, מתרחש הטיפול הרפואי האמיתי.
ד"ר קנאי אינה מסתירה את כשלונותיה. לא רק כשלונות מקצועיים כמו טעויות באבחון, כי אם הפצעים המדממים בכשלונות האנושיים - רגעים שבהם לא הצליחה לשמור על קשר עם המטופל, שאיבדה את האמון בו, או את היכולת לגשת אליו בצניעות ובכבוד, והטיפול נגדע. היא לא מתעלמת מהכאב אלא משתפת בייסוריה בכנות מופלאה.
על דיני טומאה וטהרה נאמר שהם נועדו להזכיר לנו את המוות, שלא נתרגל אליו, שלא נחזור מיד לשגרה כאילו דבר לא קרה. לכאורה היינו מצפים מהרופא שלנו דווקא להתרגל, כדי שיוכל להמשיך לתפקד בלי לשאת כל כאב. לכן היה מרגש כל כך לקרוא שרות לא התרגלה. היא נסעה להלוויות, לניחום אבלים, המשיכה להיות הרופאה גם אחרי פטירת המטופל.
אין זה פשוט לצאת מהמרפאה אל מראות שאינם סטריליים ומילים שאינן מדודות. אבל בצעד הזה היא יצרה מחויבות עמוקה ואמון שהפכו את הרפואה שלה לאנושית ומשמעותית. בימים של חסר אמון, של פילוג ומתח, יש מה ללמוד מרפואת הכפר - מהנכונות להתקדם כמה צעדים אל עבר האחר.
והלוואי שנספוג מהסיפורים של ד"ר רות קנאי לא רק ידע רפואי, אלא בעיקר שיעור בחמלה.