בגבולינו הצפוני שוכנות שתי ישויות מלאכותיות שהוקמו על ידי האימפריאליזם הקולוניאליסטי הצרפתי. ישות אחת נקראת "סוריה", השניה נקראת "לבנון".
בעוד סוריה היא ישות שאין בה שום גרעין לאומי "סורי" היכול להחזיק את הישות הזו, הרי בלבנון היה גרעין כזה, אלא שבגלל שורת החלטות שגויות של האימפריות הצרפתית והבריטית, הגרעין הזה התפורר.
כנראה שהקבוצה האתנית הכי ותיקה בהר הלבנון היא הדרוזים.
הנוסע היהודי ר' בנימין מטודלה, שיצא למסע מספרד למזרח בשנת 1165. העלה את רשמיו על הכתב בעברית בספרו "מסעות בנימין". בהגיעו לצידון שבלבנון של היום, פגש את הדרוזים וזה תאורו:
"קרוב מהם, כמו עשר מילין, אומה, נלחמים עם אנשי צידון. היא האומה הנקראת דרזיאן. הם פגאניים ואין להם שום דת. ויושבים בהרים הגדולים ובנקיקי הסלעים. ואין מלך ואין שר ואין שופט עליהם. כי מעצמם הם יושבים בין ההרים והסלעים, ועד הר חרמון גבולם מהלך ג' ימים. ואומרים שהנפש בעת יציאתה מן הגוף של אדם טוב, תיכנס בגוף ילד הנולד באותה שעה שתצא הנפש מגופו. ואם הוא אדם רע, תיכנס בגוף הכלב והחמור. ואין ביניהם יהודים. כי אם באים ביניהם בעלי אומנות וצבעים, ויושבים ביניהם באומנות ובסחורה, וחוזרים לבתיהם. והם אוהבים ליהודים, והם קלים על ההרים ועל הגבעות, ואין אדם יכול להלחם עמהם".
זה אחד התיאורים הראשונים של הדרוזים. היות ולדעת החוקרים האמונה הדרוזית נוצרה באמצע המאה ה11, הרי שתאור זה של נוסע יהודי מראה שאהבת היהודים מהווה חלק מהאמונה הדרוזית כמעט מיד עם הופעתה.
בשנת 1516 כבשו התורקים העות'מניים את הר הלבנון. הטורקים הקימו שם את אמירות הר הלבנון בראשות האמיר הדרוזי פכ'ר א' דין הראשון. אמירות זו היא הגרעין הראשוני שממנו התפתחה לבנון של ימינו. בשנת 1711 פרצה מלחמת אחים דרוזית. מלחמה זו ערערה את הדרוזים והביאה להגירה גדולה של דרוזים מזרחה להר הדרוזים ולמקומות אחרים. את החלל שנוצר מילאו נוצרים מרונים. נוצרים אלו היגרו להר הלבנון ועם הזמן הפכו שם לרוב גדול. בשנת 1860 מרדו המרונים בשלטון הדרוזים. הדרוזים הביסו את המרונים אלא שאז צרפת התערבה צבאית ויצרה בהר הלבנון מעין מחוז אוטונומי מרוני.
במפקד אוכלוסין שערכו הטורקים בשנת 1911 היו המרונים כשמונים אחוז מתושבי הר הלבנון.
תוך כדי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1916, חילקו שני קצינים, בריטי וצרפתי, סיקס ופיקו, את הלבנט בין בריטניה וצרפת. הצרפתים זכו בשטח הצפוני שבו הקימו מאוחר יותר את סוריה ולבנון.
בשנת 1920 הקימו הצרפתים את "לבנון הגדולה". לגרעין המקורי של לבנון צרפו הצרפתים אזורים רבים נוספים שלא היה להם שום קשר למחוז המקורי. כתוצאה מצרוף אזורים אלו הפכו המרונים למיעוט של כשלושים אחוז בלבד, ויחד עם בליל של כיתות נוצריות רבות אחרות (כמו היוונים האורתודוקסים, קתולים, יוונים קתולים, ארמנים, סורים, ועוד רבים) היו הנוצרים רוב של 54 אחוזים מהאוכלוסיה. לעומתם, המוסלמים לכיתותיהם השונות, (סונים, שיעים ודרוזים), מנו 46 אחוז מהאוכלוסיה. בתוך לבנון גדולה זו הפכו הדרוזים למיעוט חסר משמעות של כשישה אחוזים בלבד.
בגלל הרכב דמוגרפי זה סבלה "לבנון הגדולה" מחוסר יציבות כרונית מהרגע הראשון להקמתה. כפי הנראה הצרפתים יצרו את חוסר היציבות הזה בכוונה, על מנת לאלץ את הקבוצות השונות, ובמיוחד המרונים, להיעזר כל הזמן בשרותי החסות, התיווך והפישור של האדונים הצרפתים כדי לשמור על יציבות כל שהיא.
בשנים הראשונות לשני המנדטים (הבריטי והצרפתי) ניסו היהודים מכאן, והמרונים מכאן, להכניס איזה שהוא הגיון בגבול המוזר שקבעו האימפריות האירופאיות. הגבול הטבעי בצפון הוא נהר הליטאני. התנועה הציונות ניסתה לשכנע את הבריטים והצרפתים להזיז את הגבול לתוואי הגאוגרפי הסביר היחיד. במסגרת זו נעשו ניסיונות להגיע להסכם עם מנהיגים שונים בצד המרוני, כמו הפוליטיקאים אמיל אדה, בישארה אל ח'ורי, והפטריאך אנטון ערידה. ההצעות נעו בין העברת כל השטח עד הליטאני לידי היהודים - כלומר להפוך אותו לחלק מהמנדט הבריטי - ועד הצעת חילופי אוכלוסין שבמרכזה העברת השיעים היושבים בדרום לבנון ולאורך בקעת הלבנון לאירן, וליישב במקומם מרונים שהיגרו בעבר מלבנון. המימון לתוכנית חילופי אוכלוסיה זו היה אמור היה לבוא מהמוסדות הציוניים.
המטרה הכללית של כל הרעיונות הללו הייתה לייצב מחדש את לבנון עם רוב נוצרי יציב על ידי הוצאת האוכלוסיה השיעית ממנה. מהמגעים הללו לא יצא דבר חוץ מפנטזיה שליוותה מאז גורמים שונים בציבור היהודי על ברית בין היהודים למרונים. המרונים עצמם לא היו מעוניינים בברית מסוג זה והם השתמשו בקשרים עם היהודים בעיקר כדי לשפר עמדות מול המוסלמים והצרפתים.
בשנת 1940 נכנעה צרפת לגרמניה. הבריטים שחששו מהיווצרות של בסיסים לפעולה נגדם מכיוון סוריה ולבנון כבשו ארצות אלו מידי צרפת של וישי בסיוע כוחות צרפת החופשית של שארל דה גול. בכיבוש לבנון השתתפו גם יחידות הפלמ"ח. הפלמ"ח הוקם על ידי המטה הכללי של ההגנה רק חודשים ספורים קודם לכן, וזו הייתה טבילת האש הראשונה שלו והפעם הראשונה שכוחות מהישוב היהודי נלחמו בקרב מול צבא סדיר וצברו ניסיון קרבי אמיתי. הכוח הבריטי נע בשני ראשים עיקריים: הראש המזרחי נע דרך בקעת הלבנון ועל כוחות הפלמ"ח שליווהו פיקד יגאל אלון. והראש השני נע במערב לאורך חוף הים, ובראש כוחות הפלמ"ח המלווים את כוח זה עמד משה דיין (בקרב מול הצרפתים איבד משה דיין את עינו וקיבל את רטייתו המפורסמת). לניסיון הצבאי שצברו שני מפקדים אלו בלבנון עתיד היה להיות תפקיד קריטי בצה"ל שהוקם כעבור שבע שנים.
לאחר כיבוש לבנון מינו אנשי צרפת החופשית את נאמנם אמיל אדה לנשיא לבנון. אמיל אדה דגל באוריינטציה צרפתית וביחסים טובים עם הישוב היהודי שבשטחי המנדט הבריטי. אבל לבריטים לא הייתה שום כוונה לאפשר לצרפתים אחיזה בלבנון תחת כל סוג של לבוש. הם הדיחו את אמיל אדה ומינו במקומות את בישארה אל ח'ורי. בישארה כרת ברית עם מנהיג מוסלמי סוני, ריאד אל צולח. ביחד הם יצרו הסכמה שנקראה "האמנה הלאומית". אמנה זו, שחלקה כתובה וחלקה סיכומים שבעל פה, מחלקת את לבנון ואת השלטון בלבנון לפי חמולות נכבדים. על בסיס אמנה זו קיבלה לבנון עצמאות בשנת 1943.
מאז ועד היום לבנון איננה מדינה במובן המודרני של המילה. לבנון דומה יותר לשלטון פאודלי מתקופת ימי הביניים. שלטון המחולק בין נסיכויות עצמאיות המכירות על הנייר בלבד בריבונותו של השליט העליון שתחת שמו הן פועלות. כך לבנון כולה מחולקת, ומשאבי המדינה מתחלקים, למשפחות הפועלות בתוך מערך עדתי וחמולתי מורכב.
ביום הראשון להקמתה של מדינת ישראל, תקפה לבנון את ישראל וכבשה את קיבוץ מלכיה. לאחר כחצי שנה במסגרת "מבצע חירם" כבשה ישראל מחדש את האזור והתקדמה לגבול טבעי יותר בתוך לבנון. אולם, בהסכמי שביתת הנשק חזרה ישראל לגבול המעוות הישן. היות ולבנון אינה מדינה - היינו, שלטון מרכזי המקיים בידיו מונופול על הפעלת כוח מתוך שטחו - אלא אוסף משפחות המקיימות בינן לבין עצמן שיווי משקל עדין. לפיכך, לבנון נמצאת מאז הקמתה על סף מלחמת אזרחים, או יותר נכון להגיד: מלחמת חמולות. לכן כוחות שונים פעלו נגד ישראל מתוך לבנון וישראל נאצלה לפעול מולם. בכל הסיבובים הצבאיים הללו, הצבא הלבנוני - כלומר, הכוח החמוש שאמור להיות תחת שליטת המדינה הלבנונית - לא היה בכלל פקטור. הוא לא נלחם נגד צה"ל ולא נלחם בכוחות שנלחמו נגד צה"ל. משום שגם הצבא עצמו נחלק, כמו כל השרות הציבורי, וכמו כל עמדות הכוח בלבנון, בחלוקה עדתית, אתנית, חמולתית.
לאור מה שהוסבר עד כה, מובן שאין שום ישות לבנונית בעלת אינטרסים מובהקים כלשהם. לכל עדה יש את האינטרסים שלה וכל דיבור על הגעה להסדר כלשהו מול המדינה הלבנונית הוא חסר משמעות. גם אם ישנם כוחות בלבנון שחפצים ביחסים טובים עם ישראל, אין לרצון הזה השפעה על התנהלותה של כלל הקונפדרציה הרופפת הנקראת לבנון.
אחרי שמונים שנה הגיע הזמן שניתן לעצמינו דין וחשבון מה אנו עושים עם הגבול הצפוני שלנו?
התשובה האפשרית היחידה היא -
הגבול חייב לזוז למקום הטבעי שלו, לנהר הליטאני. לכל אורכו, ממקורותיו בבקעת הלבנון ליד העיר בעל גד, הקרויה היום בעל בק, ועד השפך לים.
הגבול הטבעי והמובן מאליו הזה יתן בפעם הראשונה מזה שמונים שנה ויותר בטחון ויציבות למדינת ישראל.
האם השינוי יעזור גם ללבנון?
קשה לדעת. לפני שמונים שנה צעד כזה היה מיצב את לבנון. אבל השעה ההיא הוחמצה. היום כנראה זה כבר לא יעזור לישות הזו. אלא אם כן יהיה חלק מארגון מחדש כולל של האזור שיכלול הקמת מדינות או אוטונומיות חדשות.
אבל, בלי קשר לשאלה הלבנונית הסורית או הדרוזית, מדינת ישראל חייבת לעשות את הצעד ההכרחי הזה למען אזרחיה ולמען עתידה.
הכותב הוא סופר סת"ם ובעל תואר שני במזרח תיכון מאוניברסיטת אריאל.