בהיסטוריה המדינית-צבאית-פוליטית של מדינת ישראל, ישנם מונחים שבתקופות מסוימות הן שגורות בפי כל, וכעבור שנים רבות רק היסטוריונים או משוגעים לדבר זוכרים על מה מדובר בכלל. מונח כזה הוא 'הסדר הביניים'. מישהו זוכר במה מדובר?
בימים אלו מלאו 50 שנה לחתימת הסכם הביניים בין ישראל ומצרים - ההסכם השני בין שתי המדינות אחרי מלחמת יום הכיפורים, אבל גם המשמעותי ביותר מבין השניים עד הסכם השלום. היה זה שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר, שבעקבות הצלחתו להביא לשני הסכמי הפרדת כוחות עם מצרים וסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים, בשלהי כהונת ממשלתה של גולדה מאיר, ניסה לקדם הסכם נוסף בין ישראל ומצרים שיכלול נסיגה ישראלית נוספת בסיני.
המשא ומתן החל במסע דילוגים של קיסינג'ר בחודש מרץ 1975. ערב פסח תשל"ה התברר שהפער בין ישראל ומצרים לגבי קו הנסיגה ומהות ההסכם גדול מאד. ישראל הסכימה לנסיגה רחבה בסיני, עד לקו אל עריש-ראס מוחמד, אך דרשה בתמורה הכרזה על ביטול מצב הלוחמה בין ישראל למצרים. המצרים סירבו ודרשו בתמורה לאי לוחמה נסיגה ישראלית לקו הגבול הבינלאומי, וכן שההסכם יהיה בתוקף לשנה אחת, תנאים שלא עלו על דעתה של ישראל.
ביוזמתו של קיסינג'ר, החליט הנשיא האמריקני ג'ראלד פורד, נשיא אפור שלא נבחר לתפקידו אלא התמנה באופן אוטומטי אחרי התפטרותו של הנשיא הקודם ריצ'רד ניקסון בגלל פרשת ווטרגייט, על מדיניות 'הערכה מחדש' של יחסי ארה"ב-ישראל. התוצאה בפועל של מדיניות זו התבטאה בהקפאת החתימה על עסקאות נשק חדשות (כולל נשק שהובטח בשיחות בעל פה), פגישות לא רשמיות של שליחים של הממשל האמריקאי עם אנשי אש"ף, והפסקת תיאום העמדות לקראת כינוסה של ועידת ז'נבה (שלא התכנסה בסופו של דבר).
המשבר בין ישראל וארה"ב הסתיים בתום כחמישה חודשים, כאשר באוגוסט 1975 יצא קיסינג'ר למסע דילוגים חדש, וישראל הסכימה להגמיש את עמדותיה בשיחות מול מצרים. לאחר שבועיים הצליחו הצדדים לגשר על הפערים ולנסח הסכם.
לפני 50 שנה, בכ"ח באלול תשל"ה, 4 בספטמבר 1975, חתמו על ההסכם בז'נבה נציגי ישראל האלוף הרצל שפיר ומרדכי גזית, ונציגי מצרים הגנרל טהא עלי מגדוב והשגריר המצרי בז'נבה עוסמאן. שלושה ימים לפני כן חתמו על ההסכם בטקסים שונים, בירושלים ובקהיר, ראש הממשלה יצחק רבין ונשיא מצרים אנואר סאדאת.
הנסיגה הישראלית היתה משמעותית ביותר. ישראל נסוגה מרצועה ברוחב 30-40 קילומטרים ממזרח לקו הפרדת הכוחות, שכללה את מעברי המיתלה והגידי במערב סיני. המצרים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח ממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם.
בנוסף נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט הישראלים בסיני, כולל אבו רודס. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ. כמו כן נקבעו הסדרים גם לגבי המשך הפעלת תחנת ההתראה הישראלית באום חשיבה, באזור שהועבר לפיקוח האו"ם, והפעלת תחנה מצרית מקבילה בסמוך.
מסירת שדות הנפט של אבו-רודס הביא לפינוי יישוב ישראלי, הפעם הראשונה שבמסגרת נסיגה מדינית פורק יישוב ישראלי: שַׁלְהֶבֶת. זה היה יישוב שהוקם בדרום-מערב סיני, על חוף מפרץ סואץ, בשנת 1971, אחד מיישובי מרחב שלמה בשנים בהן שלטה על המקום מדינת ישראל. תושביו התפרנסו מעבודה בשדות הנפט של אבו רודס הצמודות למקום. זה היה היישוב המערבי ביותר שהקימה מדינת ישראל מעודה. למעשה, כשנחתם הסכם הביניים היה היישוב נטוש מזה שנתיים, אחרי שתושביו פונו במהלך מלחמת יום הכיפורים - ולא הוחזרו ליישובם אחרי המלחמה.
מי עוד זוכר היום שפעם היה יישוב בשם שלהבת? מי זוכר שראשי הממשלה הראשונים שעקרו יישוב ישראלי היו בכלל גולדה מאיר ויצחק רבין - הראשונה בפועל והשני להלכה - ולא מנחם בגין, ושהיישוב הראשון שפונה בסיני בכלל לא היה בחבל ימית או אופירה?
הימין הפוליטי נאבק בכל כוחו נגד ההסכם - בעיקר בהפגנות סוערות ברחובות ישראל. את ההפגנות הובילה תנועת ההתיישבות שקמה רק שנה לפני כן - גוש-אמונים. הנימוקים העיקרים להפגנות היו עצם הנסיגה הנוספת בסיני משטחים ששוחררו במלחמת ששת הימים, ומסירת שדות הנפט שישראל שלטה בהן, ואשר איפשרו למדינת ישראל להגיע לכמעט עצמאות מלאה בנושא האנרגיה. בשום מקום לא הוזכר בהפגנה היישוב שלהבת.
בסופו של דבר, במבט אחרי יובל שנים, היו לישראל גם הישגים מדיניים בהסכם - לא בזה שנחתם עם המצרים אלא בהבנות עם האמריקנים. ב-1 בספטמבר חתמו קיסינג'ר יחד עם שר החוץ הישראלי יגאל אלון על הסכם ביטחוני-כלכלי סודי, מול ממשלת רבין, שהרחיב משמעותית את התמיכה האמריקנית, כולל נכונות למכירת מטוסי אף-16 שהגיעו בסוף לישראל, וטילי קרקע-קרקע ארוכי טווח מסוג 'פרשינג' שמשרד ההגנה האמריקני בלם את מכירתם, וישראל לא קיבלה בסוף.
ארה"ב גם התחייבה שכל משא ומתן עם ירדן חייב להסתיים בהסכם שלום כולל, ובכך הסירה מסדר היום כל אפשרות לנסיגות ביניים דומות גם ביהודה ושומרון.
לימים ניסו לטעון בשמאל, כמו יצחק רבין בספרו 'פנקס שירות', (עמ' 493), שבזכות הסכם הביניים הגיע שנתיים אחר כך נשיא מצרים סאדאת לביקור בישראל, וכעבור עוד שנה וחצי חתם על הסכם השלום עם ישראל. זה נכון - אבל בהפוך על הפוך.
המשא ומתן המפרך על הסכם הביניים שכנע את סאדאת באופן סופי שאפילו אחרי מלחמת יום הכיפורים אין לו סיכוי להביא לנסיגה ישראלית משמעותית ללא הסכם שלום, ואם הוא רוצה לקבל בחזרה את חצי האי סיני, הוא חייב לתת לישראל את כל מרכיבי השלום שהיא דורשת: משא ומתן ישיר, יחסים דיפלומטים, חילופי שגרירים, גבולות פתוחים, ועוד. רק אחרי שביצע את כל אלו, הוא הגיע להסכם שבו קיבל את כל חצי האי סיני. (זה שכל ההבטחות הללו בסוף התמסמסו בלי שישראל תעמוד על שלה - זה כבר נושא לפרק אחר).
להסכם היה עוד נספח הבנות בין ישראל וארה"ב, ובו משמעותי מאד: ארה"ב לא תכיר באש"ף ולא תנהל עמו מו"מ, כל עוד לא יכיר אירגון זה בזכות קיומה של ישראל ויקבל את החלטת מועצת הביטחון 242.
הסעיף הזה התבטל מאליו כאשר רבין עצמו, בכהונתו השניה כראש ממשלה, הכיר באש"ף ולחץ את ידו של ערפאת - בבית-הלבן. ומאז הכל היסטוריה.
--
הטור המלא יתפרסם השבת במדור 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח')