'אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם'. היום זהו ראש-השנה, כך הוא בזוהר [פרשת בא]. 'עומדים אנו בעיצומם של ימי התשובה, ערב ראש-השנה החדשה, יום של מלכויות, זיכרונות ושופרות.
שאל רבי יצחק, איצל'ה, בלזר זצ"ל בספרו 'כוכבי אור' [מאמר פג], בשם רבו, גדול בעלי המוסר, רבי ישראל סלנטר זצ"ל, הלא ידוע שהקב"ה שוקד על טובת ישראל ורוצה בהצלחתם, אז היה לו להקדים את יום הכיפורים, יום הסליחה והמחילה, לראש השנה שהוא יום הדין, שבו כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון ונידונים מי לחיים ומי למוות. למה, אפוא, לא ציווה הקב"ה לעשות את יום הכיפורים מקודם, ואחר שיטהרו מעוונותיהם, יעשו ראש-השנה, ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה ומתוקה.
ומסביר בשם רבו, שהקב"ה יודע לבבות בני-האדם, שהם העסוקים ביום-יום, בבני, חיי ומזוני, ורחוקים הם מדברים רוחניים הנמצאים במדרגה הגבוהה של היום הקדוש, יום הכיפורים. לכן בן אנוש יוכל לעלות למדרגה הגבוהה רק בהדרגתיות ולא בפתאומיות. לכן נקבע תחילה חודש התשובה, אחר כך מלכויות-זיכרונות ושופרות בראש-השנה ובו מבקשים אנו גם על הצרכים הגשמיים, ומתוך כך מתעלים ברוחניות לעשרת ימי התשובה שבשיאם יום-הכיפורים.
'אתם נצבים היום לפני ה' אלוקיכם'. זהו כאמור ראש-השנה. אומר בעל נתיבות-שלום, נאמר נצבים ולא נאמר עומדים. כי נצבים פרושו עמידה בזקיפות קומה, לשון שררה. כפי שנאמר אצל שלמה-המלך, 'ולשלמה שנים-עשר נצבים על כל ישראל'. ישראל ניצבים בזקיפות קומה ביום הדין, לחדש את הברית עם בורא עולם. נצבים מתוך בטחון בה' יתברך שיצאו זכאים בדין. יהודי יודע שהוא בן מלך ולכן יש לו בטחון, שהרי הקב"ה הוא אביו ובוודאי ירחם עליו ובוודאי ייכתב לחיים.
הפרשה פותחת אפוא בצווי-התייצבות של עם-ישראל למעמד הברית הנצחית בינם לבין בורא עולם. 'לעברך בברית ה' אלוקיך וגו'. ברית זו כוללת בתוכה סעיף יסודי, והוא מוסד התשובה. זהו תנאי יסודי ועיקרי, המאפשר תיקון הברית במקרה של הפרתה, חלילה. הכיצד? - בתשובה. 'ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקלו ...בכל לבבך ובכל נפשך'. כי אז ישוב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה'. התשובה הינה יצירה פלאית שנוצרה עוד קודם בריאת העולם. כך הוא בבראשית רבה [א,ד]. יצירה שאין לה אח ורע בעולם המשפט הבינלאומי, שבה החרטה אינה אלא גורם מסייע בשלב הטיעונים לעונש.
אמנם לשיטת חכמים [שם] התשובה באה מרגע שאדם חטא, וזאת לצורך תיקון הרע, וזה היה כמובן אחר בריאת העולם, אך רבי אהבה ברבי זעירא סובר, שהתשובה באה להוסיף טוב לעולם וכזו נבראה היא קודם בריאתו. אין היא, התשובה, חזרה מן החטא בדווקא, כי אם השיבה אל מקור החיים, כך שאין כל צורך בחטא כדי לשוב כי אם בהכרה שאדם נברא , ומתוך כך משתוקק הוא אל מי שבראו.
וכמובן אם אדם חוטא או אומה סוטה מהדרך, דרך תשובה הורה לנו ה'. 'כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא' -[קהלת ז,כ] כותב ר' יצחק מוולוז'ין בהגהות ל'נפש החיים' שהמילה חטא אינה לשון עבירה, אלא לשון החטאה. אין צדיק, אשר לא יחטיא פעם את קיום המצווה, אשר לא יחטיא את קיום רצון ה'. התשובה הינה כלי אדיר המהווה מקצה נוסף למי שהחטיא את המטרה. ובתנאי שהתחרט והפעם מבקש הוא לקלוע במדויק לרצון ה'. מבקש הוא למלא בטוב את החיסרון ולהוסיף טוב על הטוב, כמטבע השיר, כך שיהיה טוב ועוד יותר טוב.
הוספת הטוב הינה תשובה המהווה השלמה אינסופית של העולם. כלי ייחודי לאדם ולא לבהמה, כי האדם הינו ייחודי בהיותו מורכב מגוף ומנשמה, מנשמה בעלת מימד נצחי. הצורך בהשלמת העולם נאמר כבר בתחילת ספר-בראשית, 'אשר ברא אלוקים לעשות', היינו, להמשיך לעשות ולפעול להשלמת הבריאה. בכך נעשה האדם שותף לבורא-עולם בבריאה.
התשובה הינה תשובה כפולה. גם תיקון הרע, וגם הוספת הטוב. סור מרע ועשה טוב. אומר הרב קוק באורות התשובה: [יד,א]: כשם שצריכים להעלות את המידות לשורשן כדי לתקנן ולמתקן, כן צריך להעלות את המידות והמחשבות הקטנות. אע"פ שהן טובות, אין הם במעלה גדולה ומאירה דיה.
משמעות קדימות התשובה לעולם היא שהתשובה הינה מיסודות העולם וחלק מהחומר הגולמי, מה- DNA , החומר היולי, שממנו הוא נברא. כבסיס לאנושות וכבסיס לעם-שראל, הקטר המוביל את האנושות. ולכן יותר ממה שהתשובה הינה כלי לאדם הפרטי, מיועדת היא לכלל האומה. ואחר תשובת האומה, כאמור: 'ושבת עד ה' אלוקיך ... אתה ובניך..' או אז, תבוא תשובת ה' לכלל האומה - 'ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך, וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה'... 'והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה וטיבך והרבך מאבותיך'.
כל זאת אנו ב"ה זוכים לראות כיום לנגד עינינו. אך מצפים אנו לקיום המשך תשובת ה' לכל עמו, 'ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך' [ל,ו]. מתרגם זאת אונקלוס כך: ויסיר ה' אלוקיכם את טיפשות ליבך ואת טיפשות לב זרעכם. כמבואר בגמרא סוטה [ג.], שאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. והוסיף תרגום יונתן בן-עוזיאל, שעורלת הלב תוסר על ידי שיבטל ה' את יצר-הרע מן העולם ויברא את יצר הטוב, אשר ייעץ אתכם לאהבה את ה' אלוקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם. מעין תפילה זו, אנו נושאים מדי יום בקצרה ב'קדושא דסידרא' [שנביאים תקנוה - טור או"ח קלב], והיא 'והשב לבבם אליך'.
חודש אלול הוא חודש התשובה הינו המבוא ליום-תרועה. ובעצם מבוא למלכויות, זיכרונות ושופרות. בסופו, בא ראש-השנה, יום בו נברא האדם, כשהיעד שלו הוא המלכת ה'. אך בטרם יאמר שופרות, ממליך האדם יחד עם עם-ישראל כולו את בוראו ואומר סדר מלכויות. ועוד טרם יגיע לסדר שופרות, יאמר את סדר זיכרונות.
ותמוה. מחד אנו אומרים 'אין שכחה לפני כסא כבודך', היינו אין מושג של שכחה אצל הקב"ה, שהרי זוכר הוא מעשה עולם, ולא עוד אלא צופה הוא כל הדורות מראש...והמון בריות לאין תכלית. מדוע אפוא מבקשים אנו שה' יזכרנו לטובה, ובנוסף, מזכירים אנו את העובדה שאלוקים זכר את נח ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה? ואת זכירת ברית אברהם, יצחק ויעקב ואף את הארץ? ומבקשים 'זכרנו בזיכרון טוב לפניך'?
בטרם נענה, אבקש להזכיר את אחד הפסוקים היפים בירמיהו שאנו אומרים ואף שרים ב'סדר הזיכרונות': 'זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה'. אמר לי פעם הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל, חתנו של הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל: וכך אמר: הלוא פלא הדבר, הקב"ה גאל אותנו ממצרים ממקום עבדות נוראה, ובכל זאת במקום שאנו נכיר טובה, הקב"ה המוציא אותנו מארץ מצרים, מכיר הוא טובה לעמו, ועל מה? על כך שעם-ישראל, אותו זה עתה הציל ממאתיים ועשר שנות שעבוד, הולך אחריו במדבר.
וכי איזו אלטרנטיבה היה לעם הניצול?! יתר על כן, הרי במדבר זה נתן לישראל, באר-מים לשתיה, מן-מהשמים לאכילה, וענני-כבוד להגנה, ולהנחותם במדבר בארץ לא זרועה. ובכל זאת אומר ה': 'זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך', כלולות עם ישראל עם בוראו. אולי בגלל שישראל היחידים הממליכים את ה'. כלולות המתחדשות מדי חידוש הברית בר"ה.
נשוב לתמיהה מה מקום לזיכרונות בין מלכויות לשופרות. לבן-אנוש אך טבעי שיש להזכיר. כך טבעיים ורצויים מאוד הן כל מעשיו ופעולותיו של חברנו ר' מאיר, לזכר הבן-יקיר רס"ן נתנאל הרשקוביץ הי"ד, שטרם מלאה שנה מאז נהרג בקרב גבורה בעזה, וזאת כדי שכמה יותר בריות יזכרו אותו, יכירו אותו וילמדו ממעשיו הכבירים, הן בין אדם לחברו והן בבין אדם למקום.
אך יש לזכור שבאשר לזיכרונות, הבדל גדול יש בין זיכרון לחייל יהודי, וליהודי בכלל, שהולך לבית עולמו. לבין גוי שמת מאומות העולם. לוחמים המוסרים נפשם על קידוש ה' מגיעים, כידוע, למעלה, למדרגה הכי גבוהה שאין שום בריה היכולה לעמוד במחיצתם. אך יש עם כל העצב הנוראי, יש לרומם את משפחות השכול ואת עם-ישראל כולו בדרכו של בעל ה'כלי יקר', רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, האומר שאומות העולם מצטערים כדין על דבר שאבד ולא ישוב יותר.
אבל עם-ישראל, לא כן. כי בו בחר ה' להיות לו לעם-סגולה וכל סגולת מלכים הינה דבר שמכניסים לאוצר. כך הקדוש-ברוך-הוא מכניס לאוצרו את נפשות הצדיקים הטהורות, ואין הם חלילה דבר האבד. ואם כן, למה יצטער על דבר שיש לו מציאות וזורח הוא שם, ורק העריב שמשו בעולם הזה אבל אוכל הוא את תרומותיו בעולם הנצחי.
נותרנו עם השאלה, מה עניין למושג הזיכרון לפני ה' יתברך בראש-השנה? אומר מו"ר הרב אביגדור נבנצל שליט"א, רבה של העיר העליונה בירושלים: פעמים, אדם שומע חדשות על אירוע כלשהו, לאחר מכן ניגש הוא לבית-הכנסת, מניח תפילין ומתפלל. אך אין הוא מקשר בין החדשות ששמע לבין הנחת התפילין ותפילתו. אין הוא 'חי' את העובדה שלהנחת התפילין, תפילתו ותלמודו, יש קשר והשפעה חשובה לחדשות של יום-המחרת. פסוקי 'סדר זיכרונות' מלמדים אותנו שלא רק שה' מנהיג את עולמו בשליטה מוחלטת ובלעדית - כפי שאמרנו ב'מלכויות'. אך כל מעשיו בחינת עושה מעשה במחשבה תחילה. 'ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה... ויעבר רוח על הארץ וישוכו המים'.
הייתה כאן תכנית מובנית. הרוח הגיעה למילוי רצון ה' ופקודתו. יתר על כן, טיפולו המסור של נח בחיות, הוא שגרם להטיית כף-המאזנים ממידת-הדין למידת-הרחמים. הוי אומר, אין אנו מזכירים כביכול לה', אלא מזכירם לעצמנו, שכשם שיש קשר אמיץ בין המעשים לתוצאות של בורא-עולם מאז ומעולם, כך יש קשר אמיץ בין מעשי ברואיו לתוצאות. כך גם הברית עליה נאמר בפרשה 'לעברך בברית', יסודה בברית האבות והבטחת הארץ, ככתוב בספר ויקרא [כו] 'וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור'... 'ברוך אתה ה' זוכר הברית'.
אחרי סדר הזיכרונות בו זוכים אנו לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים תחת השגחת הבורא, עוברים אנו ל'סדר שופרות', שופרות ברבים כי אין זה שופר יחיד. ישנה תקיעת שופר על העבר, תקיעת שופר על ההווה ותקיעת שופר על העתיד. הבין זאת כבר נפוליאון באומרו בנחישות על עם-ישראל: 'עם שזוכר את עברו, מבטיח את עתידו'. שופר על העבר הוא כנגד שופר האיל הנאחז בסבך, המזכיר את העבר ממנו למדנו מסירות-נפש מהי, עת עקד אברהם-אבינו את יצחק בנו יחידו אשר אהב, על גבי המזבח. ועוד הוא מזכירה לנו תקיעת שופר זו, את קולות שופר העבר שהיו במעמד הר-סיני - 'ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה'.
קול שופר ההווה, זהו קול אחד אחיד, השווה לכל נפש, והמאחד את כל קהילות ישראל. למרות שכל תוקע וכל שומע, שומע אולי צליל שונה, נימה שונה, אך כל העם שומעים את הקולות, את הקולות המאחדים את תפילות כלל ישראל. זהו קול השופר עליו אומר הנביא עמוס: 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדו?!' ואחרון חביב הוא קול שופר הגאולה, קול העתיד בעז"ה להישמע בקרוב. קול שופרו של משיח צדקנו, לו אנו מייחלים. כדברי הנביא ישעיה: ' וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָ͏ִם'. אשרי העם יודעי תרועה, באור פניך יהלכון. 'ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו' [במדבר כג, כא].
יהי רצון שנזכה בזו השנה, כבר בתחילתה, לתשובה שלימה, לשיבה שלימה של החטופים, לשובם של הלוחמים, לרפואה שלימה לכל הפצועים, ולשנה בה נשמע את קול שופרו של משיח צדקנו. אמן.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל