השופט יוסף אלרון נפרד מבית המשפט העליון לאחר 32 שנות כהונה בכלל ערכאות השיפוט. בטקס הפרישה שנערך ימים אחדים לפני הגיעו לגיל 70, נשא נאום אישי ומרגש שבו שיתף את סיפור חייו, דרכו המקצועית ותפיסת עולמו.
את נאומו פתח בהודיה לקב"ה: "יתברך הבורא ויתעלה היוצר, אשר ברחמיו וברוב חסדיו, הנחני בדרך האמת והביאני לעת הזאת".
אלרון נולד במעברת "מחנה דוד" בחיפה להוריו עובדיה וצדיקה שעלו מעיראק עם ילדיהם. בדבריו תיאר את ילדותו בין הצריפים והאוהלים, ואת ההיכרות המוקדמת עם שורדי השואה שחיו בסמוך למשפחתו. "תקופה זו של החיים במעברה... הם-הם שהיוו את נוף ילדותי ולמעשה את תבנית חיי עד לעצם היום הזה, והם עיצבו את דרכי והטביעו את חותמם על אישיותי", אמר.
השופט הפורש הדגיש את הערכים שספג בבית - צניעות, ענווה, מתן כבוד לזולת ואמונה - ערכים שלדבריו ליוו אותו בכל שנות כהונתו. "בחינת גורלו של היחיד לא רק במשקפי הדין ה'יבש' אלא גם בעיניים אנושיות ורואות לב... תוך מחויבות לצדק בסיסי אנושי ונכונות לסייע לדל", ציין.
בהתייחס לעשייתו, עמד אלרון על מרכזיות תחום המשפט הפלילי בעבודתו ועל חשיבות ההתמודדות עם עבירות חמורות, הפשיעה הגואה בחברה הערבית ותופעת דמי החסות. לצד זאת, שיתף בהכרעות שהיו קרובות ללבו בתחומי זכויות חברתיות, שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים וההתמודדות עם פרשת ילדי תימן.
בסיום דבריו התייחס למצבה של החברה בישראל בצל המלחמה והשסע הפנימי, וקרא לאחדות. "אני תקווה כי בית המשפט העליון יתרום את תרומתו לאיחוי הקרעים בחברה, פסיקה אשר תגשר על הפערים והמחלוקות המובאים לפתחו".
אלרון הודה לשופטות ולשופטים, לעובדי מערכת בתי המשפט ולבני משפחתו שליוו אותו לאורך השנים. את דבריו חתם באיחול לשובם של החטופים ולשלומם של החיילים, ובברכת שנה טובה.