הכרזתו של ח"כ לשעבר גדי איזנקוט השבוע על הקמת מפלגה חדשה, מעוררת תגובות רבה ופרופ' אשר כהן מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, מעריך שמדובר במהלך שאינו משנה מהותית את המגרש הפוליטי אלא בעיקר מחדד את הזירה הפנים-גושית בגוש המרכז-שמאל.
הוא רואה במפלגתו של איזנקוט עוד דוגמה לתופעה השולטת במחנה המרכז-שמאל אותה הוא מגדיר כ"מפלגות אישיות".
"בוא נבחן זאת - במפלגות הללו אם נוציא את האדם העומד בראש, האם יש מפלגה? תחשוב על ליברמן, על גנץ, על אייזנקוט או על בנט".
לדבריו, כמעט כל המפלגות במחנה זה הן פרסונליות, בניגוד למפלגות כמו הליכוד, שהוכיחו את חוסנן המוסדי גם לאחר עזיבת מנהיגים דומיננטיים כמנחם בגין.
הוא מטיל ספק גם במהות האידיאולוגית של המהלך. "תעצור עכשיו את האדם הסביר ברחוב ותשאל את השאלה המהותית 'מה ההבדל בין איזנקוט לגנץ?'. לא תצליח לקבל תשובה סבירה".
לכן, הוא מסיק כי המהלך נובע בעיקר מרצונו של איזנקוט לשדרג את מעמדו. "הנקודה היא כאן, לדעתי, כנראה בסופו של דבר ניסיון להיות באיזשהו חיבור מספר אחת. אצל גנץ הוא היה מספר שתיים. ברור שאם המפלגה שלו לא תהיה חזקה בסקרים הוא לא יוכל לדרוש את זה ואז יהיה מספר שתיים - רק במקום אחר".
פרופ' כהן מנפץ את התפיסה הרווחת בדבר תנודות אלקטורליות משמעותיות ממערכת בחירות אחת לאחרת. "כל מה שאנחנו מדברים עליו לא נוגע בכלל לכ-110 מנדטים שכבר החליטו באיזה גוש הם. אולי 10 מנדטים טרם החליטו".
לאור קביעה זו, הוא מתייחס בספקנות עמוקה לסקרים המציגים תנודות משמעותיות בגושים כפי שהם משתקפים בכנסת הנוכחית. "כל מי שמסתכל על סקרים, שאומרים שהקואליציה ירדה לארבעים ומשהו מנדטים, לא יודע איפה הוא חי. מישהו חושב שהוא העביר 20 מנדטים מגוש לגוש? אין חיה כזאת בישראל. זה לא היה בעבר וגם לא יקרה בבחירות הבאות".
הוא מסביר כי סקרים הנערכים הרחק ממועד הבחירות הם "עניין אחר לגמרי מבחירות". "אין אפשרות לאדם להגיד, אני עכשיו מביע מחאה, אני עכשיו מביע חוסר שביעות רצון. זה לא לשים פתק, זה לענות בסקר".
האתגר האמיתי של כל מחנה, לדבריו, אינו שכנוע המוני, אלא התמודדות עם הדילמות הפנימיות שלו. למחנה המרכז-שמאל יש בעיה קיומית: "הוא חייב להבין איך מגיעים ל-61 מנדטים בלי תמיכת המפלגות הערביות וזה לא באמת קיים".
לעומת זאת, למחנה הלאומי יש אתגר אחר, זהותי. "ברור שמבחינת עמדות, רוב מכריע של הציבור הוא ימני", הוא אומר, אך "זה לא אומר זהותית, שכל הקיבוצניקים שמדברים נגד הפלסטינים בעוטף יכולים להצביע ליכוד מחר. גם לסמוטריץ' הם לא יצביעו. יכול להיות שנדרשת מפלגה, שתצליח להביא את כל המתפכחים שרוצים להצביע לימין, אבל לא מוצאים מפלגה שיוכלו להזדהות איתה".
כשנשאל על החתירה של מפלגות להחזיר את הכוח למנהיגים על חשבון חברי המרכז, כפי שנעשה השבוע במפלגת הציונות הדתית, הוא משמיע עמדה מפתיעה. "הפריימריז זו לא שיטה כזו טובה", הוא אומר ומצביע כדוגמה על מפלגת הליכוד. "הצורך הזה להגיע להרבה אנשים לא עושה טוב. במדינה עם גודש מידע, כשצריך לבלוט, נגררים לפרובוקציות וזה מה שאנחנו עלולים לראות לקראת הפריימריז בליכוד".
הוא דוחה את השיח האפוקליפטי לפיו אנחנו נמצאים ב"ימים הכי גרועים של הפוליטיקה הישראלית". "תמיד אצלנו זה הכי גרוע. יש לנו נטייה לעשות אידיאליזציה של העבר, בעוד המציאות מורכבת יותר. את האופטימיות שלו הוא מבסס על נתון שפורסם השבוע על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ולדעתו מספר את הסיפור האמיתי שלא משתקף במרבית כלי התקשורת. "מנסים לומר לנו שאנחנו חיים במקום מאוד גרוע. אז איך ייתכן שמנתוני הלשכה עולה ש-91% מהאנשים מרוצים מהחיים בארץ? אנחנו ערב ראש השנה, אחרי שנתיים מלחמה, והחטופים עוד לא חזרו - ועדיין 91% מרוצים מהחיים שלהם במדינת ישראל. אין עוד הרבה מדינות כאלה. זה חלק משמעותי מהסיפור".