יהודים פתולוגיים

לפני שאומרים משהו על פרס אופיר שנראה כמו גרסה לבנטינית של האוסקר, כדאי להזכיר שמקדמת דנא היו יהודים שהזדהו עם הגרועים שבאויבי עמם.

ברל כצנלסון דיבר על המשיכה הפטלית הזאת של היהודי לגרועים שבאויביו ב'אל מול פני המערכה' (1938), שממנו נלקחה הכותרת ושבו גם מופיעה הפסקה המפורסמת "היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, ושכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?" אלה שמגלים חמלה לאויב הם בעיני כצנלסון הגלגול החדש של עמלק, "יהודים פתולוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם ... כל מיני רנגטים ודגנרטים" שדוגלים ב"צורות שונות לשמד".

כצנסלון מביא שתי דוגמאות שומטות לסת לפתולוגיה הזאת, הראשונה שבזמן המרד הערבי הגדול (1939-1936) היו יהודים שניסו להסתיר את הפתולוגיה שלהם, את התמיכה בטרור ערבי מאחורי מסווה של "אידיאולוגיה רחמנית, החרדה לפַלָח המסכן ולחירותם הלאומית של בני ערב".

האידאולוגיה הרחמנית שעליה דיבר כצנלסון התגלגלה לחמלה הפרוגרסיבית כלפי תושבי עזה, אותם אלה ששרו שירי הלל לאללה בזמן שבני משפחתם רצחו ואנסו ושרפו יהודים גברים נשים וטף. הדאגה לחירותם של בני ערב התגלגלה לדרישה הפתולוגית להקים מדינה פלסטינית בלבה של ארץ ישראל. השנייה ש"ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי, מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות הקוראות לפוגרומים מתוך תקוה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז’יק הרוסי". פרוקלמציות של היום כבר לא מודפסות בחשאי. הן התגלגלו לשלטי חוצות ענקיים ומודעות עמוד בעיתונים, והמוז'יקים המדוכאים התגלגלו לפלסטינים הנאנקים תחת המגף הציוני.

הסילוף הפתולוגי הזה, אומר כצנלסון, בא לידי ביטוי באמונה המרקסיסטית/פרוגרסיבית שבכוחה של האידאולוגיה הרחמנית/חמלנית לגאול את ה"נאצים הפלשתינאים ... שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח".

ולפני שאומרים משהו על הקולנוע הישראלי הפוליטי עד לשד עצמותיו, כדאי להזכיר את האומנות הפוליטית ז'דנוביסטית על שמו של אנדריי ז'דאנוב שהיה קומיסר התרבות של סטלין. הכפפת האומנות לאידאולוגיה הבולשביקית שהייתה פטריוטית במהותה, יצרה אומנות ייחודית, ז'דנוביסטית, שהופיעו בה גם יצירות מופת כמו הסרט 'צ'פאייב' (1934). אומנות הקולנוע הרוסי התפתחה עם המהפכה הבולשביקית, ולמרות שמהתחלה הייתה שִׁפְחָתָה של אידאולוגיה פוליטית, חלק מיוצרי הקולנוע הצליחו איכשהו לשמור על חירות. אחד מאלה היה סרגיי איזנשטיין שביים את יצירת המופת 'אניית הקרב של פטיומקין' (1925), שנחשב עד היום לאחד מגדולי הבמאים מאז ומעולם.

הקולנוע הישראלי מראה שקיים גם ז'דנוביזם ישראלי, ושאין בו באמת חופש יצירתי. בנוסף, בניגוד לגרסה הבולשביקית פטריוטית שהתפתחה לאומנות של ממש, התפתח כאן קולנוע שהוא גם אנטי ציוני וגם ירוד באיכותו. עד היום ולא בגלל תקציב דל, אין אפילו סרט ישראלי אחד שמתקרב למשהו שיכול להיחשב יצירת מופת. אפשר להביא רשימה ארוכה של סרטים ירודים זוכי פרסים אבל נסתפק באחת.

בשנה שעברה 'אין ארץ אחרת' זכה בפרס אופיר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט הזה זכה גם באוסקר. בדברי התודה שלו בטקס האוסקר שהפך גם הוא לאירוע פוליטי זול, באסל אדרה שביים את הסרט ביחד עם חמדאן בלאל, יובל אברהם ורחל שור, קרא לעולם "לעצור את הטיהור האתני של העם הפלסטיני", ותראו לי כפר פלסטיני אחד שגרים בו יהודים. שר התרבות והספורט מיקי זוהר חשב בצדק שמדובר בסרט שמהדהד "נרטיבים שמעוותים את דמותה של ישראל בעולם", סרט שהוא "חבלה במדינת ישראל". 'אין ארץ אחרת' שנחשב משום מה להצלחה פנומנלית גרף רווח של כשני מיליון דולר. למיטב ידיעתי זה הרווח הנמוך ביותר לסרט דוקומנטרי זוכה אוסקר. אם אחד הסימנים לאומנות טובה זה רווח כספי, אז 'אין ארץ אחרת' בכלל לא בליגה.

השבוע זכה 'הים' בבימויו של שי כרמלי פולק בפרס אופיר בקטגוריית הסרט העלילתי הארוך הטוב ביותר. ההתרשמות שלי מהפרומו היא שמדובר בעוד מאותו דבר - יצירה אנטי ציונית, בינונית במקרה הטוב ולו רק בגלל השימוש בקלישאה חבוטה - הים שמסמל את הכמיהה לחופש, הפעם של הפלסטיני הכלוא בשטחים שכבשה ישראל. לא פחות קלישאתי זה השימוש המניפולטיבי בילד שאמור לעורר בנו חמלה ל"נאצים הפלשתינאים", כלשונו של כצנלסון.

הסרט הזה מומן על ידי קרן הקולנוע הישראלי, מפעל הפיס וקרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית, שמממנת ארגונים שמזוהים עם קפלן כמו כרם נבות, לוחמים לשלום, מרכז אדוה, מכון ון ליר. אין טעם לשאול בפעם המי ידוע כמה מדוע הממשלה ומפעל הפיס מממנים סרטים מהסוג הזה אבל קרן רוזה לוקסמבורג הגרמנית? רוזה האדומה שביחד עם ארנסט טולר, גוסטב לנדאואר, אוגן לוין, מקס לוין, פאול לוין ועוד יהודים גרמו למלחמת אזרחים ואנדרלמוסיה שלמה בגרמניה, יש אומרים שהובילה לעלייתו של היטלר, שייכת לאותם אלה שכצנלסון היה מכנה "יהודים פתולוגיים".

נראה שלא קשה לענות על השאלה למה גרמניה משתמשת דווקא בקרן הזאת כדי לממן סרט אנטי ציוני, שהבמאי שלו ממחזר בלי טיפה של בושה את שקר ההרעבה ורצח עם, שאומר בטקס ז'דנוביסטי נוצץ שלא מזכיר אפילו ברמז את השבעה באוקטובר, ש"אנשים צריכים לדעת (שבעזה) מתים גם מרצח וגם מרעב" ושיש לנו "ממשלה של השמדה וטיהור אתני".

טקס פרס אופיר הפך לאירוע פוליטי שהשתלטו עליו היהודים הפתולוגיים, הדגנרטים שבמסווה של חמלה תומכים בנאצים הפלשתינאים אבל יש תקווה. הקולנוע ז'דנוביסטי ישראלי האנטי ציוני נמצא כבר זמן רב בגלישה ספירלית שמובילה אותו ישר למטמנת האשפה שנחפרה ברחוב קפלן, ולכן יקרה לקולנוע הישראלי מה שכבר קורה לצבא ולחברה הישראלית בכלל - את מקומם של היהודים הפתולוגיים שאפשרו את השבעה באוקטובר יתפוס דור הניצחון או בלשונו של כצנלסון, "צבא הרצל" שלא יכזיב.