הנסיעה למכינה ביתיר, נסיעה שנדחסה בקושי בין פגישות עבודה במשרד ובין ישיבת קבינט, היתה כמעט בבחינת "נגעת-נסעת", אבל לא רציתי בשום אופן לוותר על ה"נגיעה" הזו, נגיעה בלתי-אמצעית ב"הנני" של דורנו, ב"עוקד והנעקד והמזבח" של ימינו-אנו. ידעתי: זו תהיה ההכנה המשמעותית ביותר לראש השנה.
"רחמנא אידכר לן זכותיה דיצחק עקידה" - כבר כמעט חודש שאנחנו מזכירים את עקדת יצחק בסליחות, ונשוב ונזכיר אותה ביתר-שאת בתפילות הימים הנוראים, להישען עליה כזכות-אבות עצומה, של אברהם ויצחק גם יחד, זכות שאנו מבקשים ומצפים שתגן עלינו, גם אם חטאנו, עוינו ופשענו. זו ה"זכות" בחשבון שלנו, שאנו סומכים עליה שתגבר על כל ה"מינוסים" שלנו.
בשנתיים האחרונות, עבורי זה אחרת. עבורי עקדת יצחק מייצרת ומייצגת יותר חובה מאשר זכות. עשרות ומאות עקדות שפגשנו כל כך מקרוב בשנתיים האלה, ובהן לעוקד ולנעקד יש שמות, ופנים, ודמעות, וזעקות-שבר, וגם טקסטים. טקסטים שמשאירים אחריהם הנעקדים, כאלה שמשאירים אותנו שוב ושוב נדהמים ומתפעלים: לא ידענו שחיו בינינו גדולי-רוח כאלה! וטקסטים שמשמיעים באזנינו ההורים השכולים, והרעיות שהפכו לאלמנות, והילדים שהתייתמו, והאחים, והסבים… וגם בטקסטים האלה יש רוח גדולה וזקיפות קומה והכרת גודל השעה. וזה כל כך מחזק, וכל כך מכוון, וכל כך מחייב. מאד מחייב.
זה מחייב כי הרוח הגדולה הזו של העוקד והנעקד, רוח "הנני", רוח של מסירות נפש מתוך חיבור עמוק לעם, לארץ, למדינה, מתוך הכרת גודל השעה, וגודל החובה והזכות להילחם למען כל אלה בשעה הזו - הרוח הזו היא "הנשק הסודי" שבזכותו אנחנו מנצחים במלחמה, למרות כל החוסרים וכל הקשיים כולם. בלי הרוח הזו לא היה לנו שום סיכוי, מול טבעת החנק של האויבים שקמו עלינו להשמידנו.
וזה מחייב בגלל גודל המחיר, וגודל הציפיה של אלה ששילמו אותו: ציפיה מאתנו שנגשים ונממש את המטרות שלשמן אנחנו קראנו להם, והם באו. מטרות המלחמה, למולן קראו החיילים "הנני", למענן יצאו להסתער, ולא שבו - המטרות האלה התקדשו בכל כך הרבה עקידות, ושבו והתקדשו בכל כך הרבה בקשות ששמעתי שוב ושוב כמעט בכל בית-אבלים אליו הגעתי: הבקשות ש"רק לא יהיה זה עוד סבב", שבאמת ננצח, שבאמת נכריע. זה מאד מחייב.
תשעה מבוגרי מכינת יתיר נפלו במלחמת חרבות ברזל, ובמכינה בחרו להנציח אותם דווקא בדירות-המגורים של החניכים, שממשיכים להתחנך באותו מקום ממש לאותה רוח גדולה, לאותו "הנני" שמכוחו יצאו החיילים לקרב. בפתח כל דירה מוצג מעתה שלט ועליו שם החייל שנפל, וה"אני מאמין שלו", שאותו חצב מנבכי נשמתו וניסח לעצמו, האני-מאמין שליווה אותו בחייו, שהלך אתו גם לשדה-הקרב, שימשיך מעתה ללוות גם את ההולכים בעקבותיו, שיחיו מעתה לאורו, בבחינת "ושננתם לבניך… בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך".
"ובחרת בחיים, למען תחיה אתה וזרעך" - "אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו: "בחר לך חלק יפה בנחלתי", ומעמידו על חלק היפה, ואומר לו: את זה ברור לך" - מלמד אותנו רש"י על הפסוק הזה. כך בדיוק פעלו ראשי מכינת יתיר, הרב משה הגר, והרב איתן שלו, כשהחליטו לתלות בפתח כל דירת-מגורים במכינה את החלק היפה, את הטקסטים היפים והמחזקים, שהותירו אחריהם החניכים שנפלו במלחמה.
"מה שצריך - עושים" - נהג לומר סרן אריאל מרדכי וולפסטל הי"ד, שנפל בשבט תשפ"ד בקרב ברצועת עזה. "אם לא אני - אז מי?" נהג לומר סרן דניאל שמעון פרץ, שנפל על משמרתו בטנק בהגנה על נחל עוז בשמחת תורה תשפ"ד - השביעי באוקטובר, ועדין מוחזק כחלל בידי חמאס. על השלט נכתב גם "מתפללים להחזרתו". "זו זכות גדולה להמשיך את דרך אבותינו בארץ ישראל, ולהילחם על האדמה הזאת, ולנקום את דם אחינו היהודים, שנשחטו על היותם יהודים" כתב נווה אסולין הי"ד שנהרג בחשוון האחרון ברצועת עזה.
עכשיו הטקסטים האלה, ונוספים, כתובים בפתחה של כל אחת מהדירות במכינה. החניכים שנפלו ואינם, שנקטפו בדמי-ימיהם - יהיו מעתה גם מעין-מדריכים במכינה שהיתה בית-הגידול שלהם, וימשיכו להיות נוכחים בין כתלי המכינה, לחנוך ולחנך עוד ועוד מחזורים של חניכים. כי זו מהותן של המכינות כולן: להנחיל לחניכיהן את הרוח הגדולה, רוח "הנני".
אז נכון, זו היתה נסיעת "נגעת-נסעת", אבל באיזה עוצמות זכיתי לגעת, באיזה יופי מפעים, באיזה כאב מדמיע, באיזו רוח גדולה שחשוב כל כך להתחבר אליה, דווקא לקראת ישיבת קבינט, ודווקא לקראת ראש השנה. זכיתי לגעת בטקסטים המרגשים האלה שהשאירו לנו הנופלים, יחד עם ההורים השכולים, שעבורם כל יום הוא עקדת יצחק, יחד עם המחנכים שעבורם כל חניך שנפל הוא כבן, לגעת ולהתחבר, לזכור ולהזכיר את גדלות הנפש שלהם, את צוואת החיים שלהם, ולהבטיח שנחיה לאורן, ונחנך לאורן, ונקבל את כל ההחלטות - לאורן.