השנה האחרונה הייתה שנת התעוררות. לא רק בשל המלחמה, אלא בעיקר בשל מה שזו חשפה עלינו כחברה. בתוך הכאב, האובדן והטלטלה, נחשפה שכבת עומק של זהות - לא תמיד נראית לעין, אך נוכחת, חיה, ונושאת אותנו.
זו הייתה שנה של התנגשות בין זהות יהודית ברורה לבין בלבול ורוחות פרוגרסיביות המאיימות על עתידנו כחברה - לא פחות מהאיומים הביטחוניים. דוגמה לכך הייתה בתל אביב: בבית ספר חילוני, מנהל ניסה למנוע מתלמידים להניח תפילין. אך דווקא התלמידים - לא רבנים ולא אנשי ציבור - הם אלו שעמדו על עקרונותיהם, הניחו תפילין מול שערי בית הספר והבהירו: הזהות היהודית איננה איום - היא עוגן.
גם בחזית הדרומית, רגע לפני הקרבות בעזה, תועדו מפקדי צה"ל מתדרכים את חייליהם - לא רק על טקטיקות, אלא גם על רוח. הם דיברו על ערכים, ציטטו פסוקים מהתנ"ך, הזכירו את רוח ישראל סבא ואת גבורת המכבים. הם חיברו את הלוחמים אל השורש, האמונה והאמת שמלווה את עמנו מדור לדור.
לצד ההתעוררות הזו, ראינו גם ניסיונות עקביים למחוק את השבת מהמרחב הציבורי, להוציא את התורה ממערכת החינוך, ולהחליף את הזהות היהודית בזהות אזרחית ריקה. ראינו פילוג, זלזול וניכור. חלקים מסוימים בחברה הישראלית מתרחקים מהשורש - כאילו הוא מכביד עליהם, כאילו הוא עוצר בעדם.
בשמאל הרדיקלי בלטו קולות שהתקררו במהרה מאז אותה שבת באוקטובר. יש מהם שכיום מפגינים למען העזתים, ודורשים הפסקת אש וכינון מדינה פלסטינית - כאילו זה יביא שלום. רעיונות אלו קיבלו תהודה דרך ערוצי תקשורת רדודים, המחלישים את רוחו של עם שזקוק דווקא לתקווה ולנחמה, לא לתבוסתנות.
אחת הדוגמאות הבולטות לניתוק מהציבור הייתה דרישת עיריית תל אביב לחתימה מחדש על חוזים עם עשרות בתי כנסת בעיר - חוזים הכוללים סעיפים הפוגעים באופיים הדתי. גבאים ומתפללים זיהו בכך ניסיון לשנות את אופיים האורתודוקסי של בתי הכנסת, לפגוע בנוסח התפילה ואף לעצב מחדש את אופי הקהילה הדתית. במקרים מסוימים, סירוב לחתימה הוביל לאיומי פינוי. מאבק זה איננו רק על חוזים - הוא מאבק על מהות. ויש הטוענים: לא מדובר ברצון לשנות, אלא בכוונה לסגור בתי כנסת כדי לשחרר קרקעות יקרות לטובת רווחים כלכליים. האם אכן נמכור מסורת תמורת נדל"ן? ההיסטוריה התנ"כית מלמדת: מהלכים כאלה לא מצליחים לאורך זמן.
גם סוגיית גיוס תלמידי הישיבות הפכה השנה למוקד של קרע. במקום לנהל שיח מכבד, המדינה בחרה במעצרים, סנקציות ואיומים. במקום להבין את האמונה והמסירות לעולם התורה, הופעל כוח - והכול בחסות מערכת משפטית שדואגת לתנאי הכליאה של מחבלי נוחב'ה, אך מתקשה להבין את הצרכים של ילדים חרדים, שנאנקים תחת גזירות כלכליות וביטול הנחות בסיסיות.
בציוץ סאטירי כתבה מיכל אגמון: "עם כל הכבוד, מדינת ישראל לא יכולה להרעיב מחבלי נוחב'ה כאילו הם ילדים חרדים". זה נאמר בציניות, אך מאחוריו מסתתרת אמת כואבת.
ימים אלו - ימי חשבון נפש אישי ולאומי - מזמינים אותנו לשאול: לאן אנו הולכים? האם נהיה עם שמחפש חיבור לשורשיו, או עם הבורח מהם? האם נמשיך להחזיק בזהות היהודית בגאווה - או שניסחף אחרי רוחות זרות?
החוסן הלאומי איננו נמדד רק בכוח צבאי, אלא בזהות, באמונה, ובנכונות לעמוד על האמת גם כשזה קשה. בסופו של דבר, כשכל המילים נגמרות - נותרת האמונה.
כפי שכתבה אסתר מלקו, אחותו של משה הי"ד שנפל בקרב: "מחשבה חזקה מובילה אותי בדרכי - שמאת ה' הדבר הנורא, ואני מבקשת ומאמינה שהוא יאיר לי את הדרך. כשם שהאיר לך ולחבריך כשלחמת באומץ לב, בגבורה ובמסירות... זה הניצחון שלנו מול אויבינו, שהאור שלך ושל העם רק ימשיך ויגבר. נחמה בליבי כי טוב לך שם, ותדע שאין יום שאני מייחלת לו יותר מהגאולה, מתחיית המתים, בה נפגש שוב."
הרוח היהודית והלאומית האיתנה היא שתוביל אותנו לניצחון - בכל החזיתות. רק אם נהיה חזקים וגאים בזהותנו כעם סגולה - ולא כאומה ככל העמים.