מחרתיים, יום שלישי הקרוב, ראש השנה, ימלאו חצי יובל שנים לפרוץ מלחמת אוסלו, המכונה גם האינתיפאדה השניה.
כמו המצרים במלחמת יום הכיפורים, כמו החמאס בשמחת תורה לפני שנתיים, גם ראש השנה תשס"א ייזכר לעד כחג בו פרצה מלחמה. באותו בוקר פתחו הכוחות הפלשתינים ביו"ש וברצועה במתקפה רבתי על היישובים ועל כוחות צה"ל.
ערביי ישראל עזרו לפלשתינים וארגנו התפרעויות המוניות בגליל ובמשולש, כשהם חוסמים לימים ארוכים צירי תנועה מרכזיים בתוך מדינת ישראל. כך התחילה מלחמת אוסלו, המלחמה שלא קיבלה עד היום שם רשמי, שהערבים קוראים לה בשם המסולף 'האינתיפאדה השניה'.
בציבור הישראלי היתה הבנה מלאה, שהמלחמה הזו חייבת להסתיים בהכרעה מלאה של הכוחות הפלשתינים - דווקא בגלל שהיא פרצה אחרי שראש הממשלה אהוד ברק הפגין במשא ומתן המדיני ויתורים מפליגים, מרחיקי לכת, חסרי אחריות אפילו, לטובת הפלשתינים. היום, ערב הדיון במועצת הביטחון של האו"ם על הכרה ב'מדינה פלשתינית', חשוב שאנחנו לפחות ניזכר בהיסטוריה הלא מאד רחוקה - רק 25 שנה.
מלחמת אוסלו פרצה מתוך משא ומתן על מדינה פלשתינית. מאז שנת 1994 ועד שנת 2000 צעדו הפלשתינים במסלול ישיר למדינה הפלשתינית, כשהם בונים לתלפיות את כל מוסדות המדינה שבדרך, עם קבינט (ממשלה עם כל המשרדים המקובלים בעולם), ופרלמנט ('כנסת' פלשתינית), והכי חשוב - טריטוריה. הם הקימו צבא, ומשטרה, ומשטר, וייסדו גם בול פלשתיני וחברת פלאפונים פלשתינית. ועדות מיוחדות כבר ניסחו את החוקה הפלשתינית למדינה החדשה.
במחצית השניה של שנת 2000 עמד ערפאת במצב שבו היה צריך רק להושיט את ידו ולקטוף את הפרי הבשל ששמו מדינה פלשתינית. היתה לו הזדמנות לעשות זאת בוועידת קמפ-דייוויד בקיץ תש"ס, שנת 2000, שבה ישב בחדר אחד עם ראש ממשלת ישראל ונשיא ארה"ב, לדון בדיוק בנושא הזה: הקמת מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים, על בסיס קווי 4 ביוני 1967 עם חילופי שטחים - בדיוק כל השאיפות הפלשתיניות. אבל מהלך כזה חייב אותו לוויתורים קלים. ערפאת היה צריך לוותר על ריבונות פלשתינית מוחלטת בכל מזרח ירושלים ועל שיבת כל הפליטים לבתיהם, בתמורה לקבלת מדינה פלשתינית.
את הוויתורים הללו הפלשתינים בהנהגת ערפאת לא היו מוכנים לעשות. הם ניסו דרך אחרת: מלחמה יזומה.
באופן מפתיע, בשיחות קמפ דייוויד ביצע ברק את המהלכים שהימין תמיד דרש לבצע: להפסיק את נסיגות הביניים ולהניח על שולחן המו"מ את כל הנושאים הכבדים של הסדר הקבע, כמו ירושלים וזכות השיבה. ברק העלה את הנושאים הללו לדיון, והתוצאה היתה - מלחמה.
והרי זה מה שטענו תמיד נאמני ארץ-ישראל: כל נסיגות הביניים לא יעזרו. ערפאת לא באמת רוצה שלום, והפלשתינים שואפים להשמידנו, כפי שחלמו מימים ימימה. הסכם אוסלו יסתיים במלחמה, כי ביום שבו יעלו על שולחן המו"מ נושאי ירושלים וזכות השיבה, התוצאה תהיה שהמו"מ יתפוצץ סופית, ותפרוץ מלחמה עם הפלשתינים. וזה בדיוק מה שקרה.
היעד הפלשתיני במלחמה, בדיוק כמו בדיון הצפוי באו"ם בשבוע הבא, היה להשיג מדינה ללא הסכם, ומתוך כך ללא ויתורים. ערפאת קיווה שעימות במסווה של 'אינתיפאדה' (התקוממות עממית, שלא היתה כמעט בכלל עד מבצע חומת מגן, וחזרה תמיד רק בתקופות שהטרור דעך), יתסיס את עמי ערב, ואלה ילחצו על שליטיהם לאיים במלחמה על ישראל. כדי להרגיע את האיזור, העולם יתערב ויבנאם את הסכסוך: כוחות בינלאומיים יתפרסו ביש"ע וייקחו בפועל את השליטה עליהם, והם שיעבירו לו את השליטה בשטח, ובכך יאפשרו את הקמת המדינה הפלשתינית בכל יש"ע ללא צורך בהסכם עם ישראל, הסכם שיחייב גם אותו לוויתורים.
האסטרטגיה הגאונית הזאת קרסה לחלוטין. הציבור הפלשתיני ברובו לא לקח חלק במשחק ה'אינתיפאדה'. גם אם היו הפגנות הן היו, ללא יוצא מהכלל, יזומות בידי הרשות הפלשתינית ולא ספונטאניות. עמי ערב נשארו אדישים, והשליטים, כולל נשיא סוריה אסד הבן, הבהירו לערפאת שהוא יקבל מהם את כל התמיכה שיבקש, וסימפטיה בכמויות גדושות, אבל אין להם שום כוונה להילחם למענו.
התגובה הישראלית לא באה מיד. שרון, המצביא המהולל, דגל בתפיסת 'איפוק זה כוח'. רק אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה בליל הסדר תשס"ב, ושאר הפיגועים במרס 2002 - החודש הקשה ביותר מבחינת הפיגועים, בו נהרגו כ-150 איש - הבינה גם ממשלת שרון שמדיניות ההבלגה נכשלה והגיעה לקיצה. גם ארה"ב, מוכית הקרסת מגדלי התאומים, נתנה את האור הירוק. צה"ל יצא למבצע 'חומת מגן' במהלכו השתלט על כל יהודה ושומרון. לצורך המבצע גוייסו חיילי המילואים. אלה, שהרגישו שהפעם הם הולכים להציל את המדינה, הגיעו בהתלהבות. התחושה שהפלשתינים ראויים הפעם למכה כואבת היתה נחלת הציבור כולו, ללא הבדלי השקפה או אמונות.
זאת היתה מלחמה מתוך קונצנזוס מלא, הסכמה לאומית רחבה, ולכן היא גם הניבה את התוצאות הדרושות: הורדת מפלס פיגועי הטרור, מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת, כמעט לאפס המוחלט.
ועוד הישג: הרצחנות הפלשתינית, כפי שבאה לידי ביטוי במלחמת אוסלו, המחבלים המתאבדים ומכוניות התופת, מחקו כמעט לחלוטין את התשוקה הישראלית לחזות בהקמתה של המדינה הפלשתינית במרחבי יש"ע. זה היה הניצחון המדיני של מלחמת אוסלו.
ההישגים הללו נמחקו ברצועת עזה באופן מוחלט בהתנתקות שיזם אריק שרון, שהניחה את היסודות לטבח שמחת תורה תשפ"ד, ובאופן חלקי ביו"ש כשאהוד אולמרט כראש ממשלה איפשר בשנת 2008 לשקם את הכוחות הפלשתינים תחת פיקוח אמריקני, ובנה למעשה מחדש את הצבא הפלשתיני - שהיום מאיים עלינו.
אולמרט גם ניסה להחזיר את המדינה הפלשתינית לשיח הציבורי, בשיחות עם אבו-מאזן באנאפוליס באותה שנה. שוב, למזלה של מדינת ישראל, אבו-מאזן היה זה שדחה את הוויתורים הישראלים. אולמרט מחכה עדיין לתשובת אבו-מאזן להצעה מרחיקת הלכת שהציג בפניו באנאפוליס.
מתוך 'חמוש במקלדת' בשבועון הציונות הדתית 'מצב הרוח'