הבה נתפייס

הבה נתפייס, אבינו שבשמים,

אני ילדך - קחֵני שוב אליך.

יותר מדי בכיתי, יותר מדי תעיתי בחושך;

אני זקוק לאהבתך, זקוק למבטך.

הבה נתפייס, אבינו שבשמים,

ישוב השלום - כימי קדם.

ילדך שב, ברעדה ובגעגוע;

חבקני שוב, אבי ומַלכּי.

התחינה המלודית באידיש, "לאָמיר זיך איבערבעטן" - הבה נתפייס, אבינו שבשמים - לא הייתה רק שיר ששר החזן המפורסם יוסל'ה רוזנבלט בארץ ישראל בשנת 1933.

מילות השיר הפכו לווידוי רועד של ילד, קריאה נואשת להתחבק שוב. מסופר כי הרב אברהם יצחק הכהן קוק אמר ששמיעת שירת רוזנבלט הייתה כשמיעת מלאכים. זו לא הייתה רק הופעה מרהיבה, אלא מעין התגלות. הפיוס, כך נראה, לעולם אינו רחוק.

עבור הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, התשובה לא הייתה חזון משפטי בין שופט לנאשם, אלא דרמה של שיבה ופיוס. "החוטא החוזר בתשובה", כתב בספרו "על התשובה", "אינו עומד לפני מלך עריץ או שליט נוקם, אלא לפני אב אוהב וחומל, המקבל אותו בזרועות פתוחות". דברי תוכחה מעוררים זיכרון, והזיכרון מדליק אהבה - כמאמר ירמיהו: "כי מדי דברי בו, זכור אזכרנו עוד."

באופן מפתיע, גם המדע המודרני מאשר זאת. עצם הדיבור מפעיל את הזיכרון: לדבר בקול פירושו לחרוט את הזיכרון בגוף ובנפש. מחקרים במדעי המוח מראים כי חזרה בקול מפעילה לא רק את מרכזי הזיכרון כמו ההיפוקמפוס, אלא גם את המערכות המוטוריות והשמיעתיות של הדיבור - וכך נוצרים עקבות זיכרון עמוקים יותר. הפסיכולוגים גלנברג ורוברטסון טענו כי השפה מגולמת בגוף: לדבר פירושו לשתף את הגוף כולו בזיכרון. ניסר כינה חזרה כזו "חזרה נרטיבית", שבה הזיכרון מעוגן ולכן גם מתעצם. הדיבור מפעיל את הזיכרון; הזיכרון מעורר חמלה, וחמלה מוליכה לגאולה. לקרוא בשם פירושו להיזכר בקשר, ובהיזכרות - לגאול אותו.

"הבן יקיר לי אפרים, כי מדי דברי בו - זכור אזכרנו עוד".

היה זה ביום השני של ראש השנה, בסוף שנות ה־70, בבית הכנסת מיימונידס שבברוקליין, מסצ'וסטס. האוויר היה רווי בתחושת חרדת הדין. ההפטרה מירמיהו ל"א נקראה על ידי הרב פרופ' חיים סולובייצ'יק, בנו של הרב, שהיה אז בגיל העמידה:

"בבכי יבואו ובתחנונים אובילם... כי הייתי לישראל לאב, ואפרים בכורי הוא."

"ובאו ורננו במרום ציון... והייתה נפשם כגן רווה, ולא יוסיפו לדאבה עוד."

"שָׁמוֹעַ שָׁמַעְתִּי אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד... השיבני ואשובה, כי אתה ה' אלוהי."

ואז בא הפסוק שננעץ בלב:

"הבן יקיר לי אפרים - אם ילד שעשועים;

כי מדי דברי בו - זכור אזכרנו עוד;

על כן המו מעי לו - רחם ארחמנו, נאום ה'."

באותו רגע, הרב הרים את ראשו באיטיות, כמעט במאמץ לאחוז ולהכיל את הרגע, ועטף במבטו את בנו העומד על הבימה. זה לא היה מבט אגבי. זה היה מבט שכינס עבר ועתיד אל תוך ההווה. עיניו הרכות דיברו אהבה, הערכה וגאווה.

פניו הפכו לפרשנות חיה של הפסוק: תווי פניו התרככו, כאשר זיכרון, אהבה וגעגוע שטפו אותו יחד. קולו של בנו נשא עתה את משקל השנים, והותך אל תוך ההווה. עבורי, אותו רגע היה Augenblick - רגע של נצח חולף, שנחקק בזיכרוני לעד. פסוקו של ירמיהו שב ונחיה - מגולם בעיני האב, בקול הבן, ובדממת הקהל.

אומרים שהסולובייצ'יקים והבריסקאים קרים וחסרי רגש.

ואני אומר - אולי פשוט איננו יודעים היכן להביט.

הבה נתפייס, אבינו שבשמים.

אני ילדך - קחֵני שוב אליך.

הכותב הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר לרפואה ע"ש אלברט איינשטיין.