אנחנו כבר כמעט שנתיים במלחמה מול אויב מר. ברוך ה' אנו רואים הצלחות כבירות, בסייעתא דשמיא גדולה, בעיקר בזירה הלבנונית, הסורית ובאיראן.
דווקא המערכה בעזה, שהחלה ברשעותה את המלחמה, מתמשכת והולכת. בעלים, אחים, בנים, שכנים - כולם יקרים ואהובים - נמצאים בגופם במערכה מול האויב, וכולנו שותפים לה בתמיכה וחיזוק מהעורף.
גם יום ראש השנה שאנו עומדים לקראתו, יום הדין והמלכת ה', מקבל משמעות לאור אירועי הזמן. ברצוני להדגיש כאן כוונה אחת, פשוטה, לתקיעת השופר, וממילא לתת גם משמעות חדשה למנהג ישראל לתקוע מאה תקיעות.
אכן, יום המלכת ה' הוא יום הדין, ועל כל אחד מאיתנו בראש ובראשונה לתקן מעשיו ולשוב בתשובה, ולבטא בכך את כנות כוונתו להמליך את ה' על עצמו. אך מתוך כך, ועל גבי כך, יום המלכת ה' הוא התפילה להופעת מלכותו בעולם כולו. ביטוי מרכזי לגילוי מלכות ה' בעולם הוא הנצחון על האויב, על הרשעה. יחד עם התפילה לשמחה ארצך וששון לעירך, אנו מוסיפים: וְעוֹלָתָה תִּקְפָּץ פִּיהָ, וְכָל הָרִשְׁעָה כֻּלָּהּ כֶּעָשָׁן תִּכְלֶה, כִּי תַעֲבִיר מֶמְשֶׁלֶת זָדוֹן מִן הָאָרֶץ. ועוד אנו מתפללים: וּבְכֵן תֵּן פַּחְדְּךָ הֹ' אֱ-לֹהֵינוּ עַל כָּל מַעֲשֶֹיךָ, וְאֵימָתְךָ עַל כָּל מַה שֶּׁבָּרָאתָ.
תפילות אלו נותנות משמעות עמוקה למלחמה. חיילי ישראל הנלחמים באויב הם הם המגלים בגבורתם את מלכות ה' בעולמו. כך כתב הרמב"ם בהלכות מלכים בדבריו הרוטטים כל לב לחיילים (ז, טו): "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה". כך לימדנו משה רבינו לפני מלחמת מדין (במדבר לא, ג): "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". למרות שה' אמר למשה: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים", משה מדגיש כי זאת נקמת ה', כיוון "שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא" (רש"י שם. ראו במדבר רבה כב, ב).
גם תקיעת השופר, המצווה המרכזית של ראש השנה, מקבלת משמעות נוספת לאור כך (בין שלל המשמעויות והכוונות העמוקות שיש בה). תקיעת השופר היא כמו תקיעת החצוצרות קודם היציאה לקרב באויבי ישראל: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם" (במדבר י, ט). תקיעה זאת אינה רק ללוחמים בשטחי הכינוס, אלא לכל העם, בזמן מלחמה וצרה (ראו רמב"ם תעניות א, א-ב. אף שם התקיעה היא לעורר לבנו ולתקן דרכינו). קול התרועה והזכרון של ראש השנה, מקבלות משמעות של תרועה בזמן מלחמה, והתפילה להזכר לטובה לפני ה', ולזכות לישועתו.
לאור כל האמור יש בידינו ליישב טעם, לכאורה תמוה ביותר, שהובא כהסבר מדוע אנו מרבים לתקוע מאה קולות, הרבה מעבר למה שנצטווינו בתורה. כך מביא התוספות (ר"ה ל ג ע"ב) בשם הערוך: "כנגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא". וכאן הבן שואל - מה לנו ולאמא של סיסרא?! מה הבכי של אותה נכריה קשור לתקיעת השופר הקדושה והעמוקה שלנו בראש השנה? הרבה דרשות נאמרו, והדברים עדיין אינם מתיישבים על הלב.
ובכן, נראה להסביר כך: אנחנו תוקעים בשופר, ואף מרבים מאוד לתקוע, עד מאה קולות, ומתפללים לה' - כן, ריבונו של עולם, שתבכה ותרבה לבכות אימיה דסיסרא. שתבכה האמא של סיסרא, ויבכו כל האמהות של אויבי ישראל במהלך הדורות, שאיוו להשמידנו.
ובעיקר בדורנו, ובמלחמה שאנו עומדים בה - שיבכו האמהות של רשעי אומות העולם, שאת רשעותם הנוראה ראינו וכאבנו ביום שמיני עצרת תשפ"ד, בנצחון ישראל השלם עליהם, עד כלותם. כך ראוי ויאה לכן, על אשר גידלתם מינקות את ילדיכם לשנאת ישראל ולתאוות רצח. אמהות חמאס בכינה, ואמהות ישראל הגיבורות והאמיצות יהיו ששות ושמחות, יחד עם כל ישראל וחסידי האומות, בישועת ה' וגילוי מלכותו השלמה והטובה בעולמו.