כל ראש השנה אני נזכר מחדש בתקופה הכואבת של הרווקות. התקופה שבה הארוחות החגיגיות, שנראות לכולם כמרחב של משפחתיות וחום - מרגישות כמו עצם תקוע בגרון.
עבור רבים, ראש השנה הוא זמן של יחד. אבל עבור רווקים, גרושים, אלמנות ואלמנים - זה בדיוק להפך: זמן של בדידות צורבת.
השבוע קיבלתי מכתב מרווקה אחת, ואני מרגיש שהוא מדבר בשם רבים. קול שלא נשמע מספיק, ושווה להקשיב לו. הנה הוא - כמעט ללא עריכה:
"נבוכה. אבודה. מתוסכלת. כואבת. טובעת. מיואשת. מרחפת. אזוקה. ובעיקר... אחת שכבר אין לה מה להפסיד.
היום קיבלתי מייל מקופת החולים: אם ארצה להביא ילד לבד ב-IVF - אצטרך לשלם כמעט הכול בעצמי. עברתי את הגיל.
חצי שעה ישבתי ובהיתי במסך, מנסה להבין מה המשמעות האמיתית של זה. ואז אמא שלי התקשרה, ושאלה אם אני רוצה לבוא אליהם לראש השנה. "רק קחי בחשבון", היא אמרה, "שתצטרכי לישון על הספה, כי אחותך הקטנה - עם כל המשפחה - תתארח אצלנו. אנחנו בטוחים שתביני".
לא, אמא. אני לא מבינה.
עניתי לה בנימוס שאני מעדיפה לאכול לראש השנה נמלות אש ולברור אותן אחת אחת - מאשר להעביר את החג עם אחותי והילדים הצרחנים שלה.
"רגע", היא הגיבה מופתעת, "את באמת מתכוונת להעביר את ראש השנה לבד?"
"כן, אמא. לבד. אני, דירת Airbnb בקפריסין, כמה דגים, והים הכחול".
לפחות את זה אני יכולה להרשות לעצמי. אני עובדת במשרד עורכי דין גדול, מרוויחה יפה מאוד. אבל תאמיני לי - את כל זה הייתי מחליפה בשמחה בזוגיות אמיתית ובילד אחד.
"איפה תתפללי?" היא ניסתה שוב.
"אני לא אתפלל", עניתי. "אין לי דמעות כבר חמש שנים. נראה לי שאלוהים יסתדר בלי התפילה שלי. עד עכשיו הוא עושה את זה לא רע".
"אין לך חברות? קהילה? מישהו שיזמין אותך?" - היא ניסתה להבין.
"אני שקופה", עניתי. "הם נחמדים, אבל טרודים בעניינים שלהם. גם הרב - לא רואה. הוא עסוק בחתונות, בריתות. רווקות לא מייצרות שמחות, לא ידעת?"
היא שתקה.
"את רוצה שאבשל לך משהו שתבואי לקחת?" היא הציעה.
"תודה אמא. באמת. אבל אני מסתדרת. ואם בא לי - אני יכולה גם ללכת למלון יוקרתי. כנראה שטסה".
"הבת שלי עושה ראש השנה בקפריסין?" היא פלטה.
"לא חשבת שתהיה לך בת רווקה בת 40 פלוס", עניתי.
היא ניתקה. ואני נשארתי עם המחשבות.
כל מה שאני רוצה עכשיו - זה שכל החגים יתנדפו לי מהיומן. פשוט שייעלמו.
אני שונאת את החגים. מתעבת אותם. ואם כבר אנחנו כאן - גם מהקהילה שלי לא ממש מתה. לפחות לא עכשיו. כולם מחייכים, אבל להזמין אותי לשבת? מה פתאום. יש להם משפחות, הם מסודרים.
ואני? אני אטוס. ואקרא בפעם המיליון את סיפורה של שפחה. איכשהו זה עושה לי טוב.
תמשיכו להתרגש מהבגדים החדשים, מהמתכונים ומהמבצעים. אל תתנו לרווקים ורווקות להפריע. אם ההורים הזמינו אתכם - ברור שתלכו. מה פתאום שתשקלו להישאר רק כי מישהי בנתה עליכם.
אז שיהיה לכם חג שמח. באמת.
הכי מתוק שיש. עידית".
קראתי את המכתב הזה שוב ושוב, וליבי נשבר. לא מתוך רחמים, אלא מתוך בקשת אמת. אם קראתם והצלחתם לחשוב - אפילו לרגע - איך אפשר לשמח מישהו כזה בחג, לדעתכם התחלתם את השנה כמו שצריך. וכנראה שאין התחלה טובה מזו.
חג שמח.
אבינעם הרש מנבחרת המאמנים של פרויקט 252.
עוד לא מנויים לפרויקט 252? מכאן מצטרפים בקלות >>>