כל ישראלי מכיר את צביקה מור, אביו של איתן החטוף בעזה, שהיה אלמוני עד טבח השבעה באוקטובר כמי שהקים ועומד בראש פורום 'תקווה' ולוחם להכבדת ידה של ישראל על עזה כחלק מהמאבק שיביא להשבת כלל החטופים, אך מיהו האדם שמאחורי הדמות הזוכה להערכה רבה מחד, אך מאידך גם לקיתונות של מתקפות והכפשות.
בשיחה אתו מספר צביקה על מקור הכוחות שמניעים אותו בתקופה קשה כל כך בה הדאגה לבנו קורעת אותו שוב ושוב אך לא שוברת אותו. צביקה מספר על רגעי הבכי הרבים ועל תחושת האחריות לומר דברים שאין מי שיאמר אותם אם הוא לא יאמר אותם. "באתי לעבוד. נולדתי כדי לעבוד כאן ולתת משמעות", הוא אומר ומספר על הקוטב שבין ריכוז במשימה לבין ההתפרקות האישית.
ובתקופת החגים יש קושי מיוחד ולא רק כי שוב מתקרב שמחת תורה ואיתן עדיין לא בבית. צביקה מספר על הקושי המיוחד הזה במשפחה שהחגים מתאפיינים בה בביחד המשפחתי, אך גם חוזר ליום החטיפה ומספר כיצד נודע לו שאיתן נחטף לאחר שלאורך היום כולו לא ידעו הוא והמשפחה שמשהו אסוני מתרחש בדרום. לכל היותר, כך חשבו, מדובר במתקפת רקטות ובחוליית מחבלים שהגיעה לשדרות ומן הסתם חוסלה מזמן.
הגילוי הגיע לצביקה רק כשעה וחצי לאחר צאת החג והשבת. הוא היה עד אז עסוק בסידור וארגון בית הכנסת בו הוא משמש כגבאי. כשהגיע לבית הבין שאיתן נעדר. מרגע זה החלה תקופת חוסר הוודאות שלעיתים קשה מתחושת שכול.
ועם כל זאת מדי יום ביומו צביקה סופג הודעות נאצה שמגיעות אליו דרך הרשתות החברתיות ואליו למכשיר הטלפון. "זה חלק מהתפקיד", הוא אומר ומספר על האופן בו הוא מקבל את ההודעות הללו שמלמדות על שולחיהן כחסרי חמלה וכמי שלא מקשיבים לדבריו שלו בטרם הם תוקפים אותם בשצף קצף ובלשון אכזרית שכזו.
צביקה נשאל על יחסו להנהגה והוא מודה שיש לו לא מעט שאלות קשות על אופן ההתנהלות מול עזה. מדוע לא סוגרים את ברז המים לעזה, מה שהיה מותיר את המחבלים צמאים ומותשים מול חיילינו ובנוסף מעודד את תושבי עזה לרדת דרומה מתוך הבנה שישראל הפכה לילד הרע של המזרח התיכון.
אך השאלות הללו, קשות ככל שתהיינה, משתבצות בתמונה כוללת של עם הנתון במערכה, וצביקה מוצא את עצמו נתון בין הדאגה העולה ממעמדו האישי לבין ההבנה הערכית שמדובר במהלך גדול פי כמה וכמה, מהלך לאומי. צביקה מספר על מפגש הורים עם מרקו רוביו שם אמרה בת לאם שנרצחה ואב שנרצח עודו מוחזק בידי חמאס כי היא דורשת את הפסקת המלחמה על מנת שתוכל לקבור את אביה. צביקה תוהה אם זו אכן סיבה ראויה להפסקת המלחמה וויתור על המטרות והיעדים שהציבה המדינה למען אזרחיה, וזאת מעבר לצורך לחזק ולתמוך באותה אישה באופן אישי. צביקה מתקשה לראות את מה שהוא מגדיר כאגוצנטריות שפשטה בנו והוצבה במרכז על חשבון ערכים לאומיים ובמחיר התעלמות מהמחיר הכבד ששילמו משפחות שכולות למען יעדיה של המלחמה.
בדבריו מבקר צביקה בחריפות את הקמתו של ארגון עשיר מאוד המחובר לתקשורת ושם לעצמו כיעד את הכשלת מהלכי המלחמה והניצחון הישראלי. "יש כאן משהו שהוא עקום", הוא אומר ומביע התנגדות לחופש דיבור מוחלט בעת מלחמה.
ובין כל אלה ישנה משפחת מור והילדים שמתמודדים עם מציאות חדשה, קשה וכואבת. על כך מדבר צביקה בגילוי לב. על הפחדים שנכנסים לכל פינה, על התפקיד הלאומי שמשפחת מור נכנסה אליו בעל כורחה, על שולחן השבת החסר ועל תפקידה של האמונה ביומיום המשפחתי, האישי והלאומי.
צביקה מספר גם על האופן בו הוא מתייחס למחלוקות החוזרות לשסע את העם ולאבדן האחווה הישראלית ועל מה שמעניק לו תקווה כאשר הוא רואה את ההפגנות החד צדדיות שמסעירות את העם והמדינה ומה מבטיח לו שמלחמת אחים לא תהיה כאן.