כמו בכל שנה, גם השנה, נאמר כולנו את הפסוק המוכר: "ויעשו כולם אגודה אחת", בתפילת ראש השנה. אולם אם לאורך השנים ראינו באמירה זו כאמירה ערכית-חברתית אשר מטרתה לשמור על אחדות וחיזוק עם ישראל, הרי שבשנה הנוכחית עלינו להפנים כי מדובר באמירה בעלת משמעות קיומית לעתיד של כולנו.
כך גם תקיעות השופר, אשר פונות ללב כלל הציבור בצורה אחידה: דתיים וחילונים, ימין ושמאל, "ביביסטים" ו"קפלניסטים" - כאחד. אין בהן אבחנות ואין בהן מחיצות, מטרתן היא אחת: לפתוח את הלבבות של כלל עם ישראל, ובמציאות של שבר פנימי, זהו מסר בעל עוצמה מיוחדת.
חז"ל כבר אמרו כי בשעה שעם ישראל מתכנס כאגודה אחת - השכינה שורה בו; ואם לא - אין לו תקומה. אפשר לראות בכך אמירה דתית, אבל אחרי השנים האחרונות, והשנה האחרונה בפרט, קשה שלא לשמוע באמירה זו כאזהרה פוליטית־חברתית חריפה, אשר מטרתה לבהיר לנו היא כי בלי אחדות בסיסית, מדינת ישראל לא תוכל להתקיים.
העובדה המדאיגה, לצד כל אותן אזהרות, זוהי העובדה שבשנה האחרונה משהו בנו השתנה: התרגלנו לשסע. הפסקנו לפחד ממנו. נחשפנו לאיומים ותכנונים לרצח ראש ממשלה, שעברו ללא זעזוע אמיתי. התרגלנו לשיח הולך ומתרחב על "קנטונים" ואוטונומיות לאוכלוסיות שונות - כאילו מדובר באפשרות סבירה שעם ישראל המפואר יהפוך לעם מפורק שרק חי יחד על אותה חלקת אדמה. התרגלנו לכך שחיים בינינו אנשים שמתייחסים לאנשים בעלי דעות פוליטיות שונות כבוגדים, נוחב'ות, אנרכיסטים, חלולים ועוד שלל כינויים, וכל זאת מבלי שהדבר יגרום לטלטלה פנימית. בשורה התחתונה: התרגלנו לשסע ולפילוג, וזוהי סכנה גדולה יותר ממה שאנו יכולים לשער.
כי בעוד שבמדינות אחרות משבר חברתי הוא "רק" איום חברתי, אצלנו הוא איום קיומי. האויב הגדול ביותר של העם היהודי לא היה מעולם האויב מבחוץ. תמיד יכולנו לו, מפרעה והמן ועד החמאס ואיראן. האויב הגדול ביותר שלנו הוא העם היהודי עצמו. רק אנחנו הבאנו על עצמנו חורבן, ורק אנחנו נוכל להביא על עצמנו חורבן חלילה.
ראש השנה הוא רגע של חשבון נפש אישי, אך גם לאומי. זהו הזמן לשאול את עצמנו האם אנו מוכנים לחזור ולחפש את המכנה המשותף. לא מתוך התעלמות מהמחלוקות, אלא מתוך הבנה שחובה לגעת בהן, להקשיב ולהתמודד. בגשר אנחנו יודעים שהמקום הכואב הוא המקום שבו חייבים לפעול. ויש המון כאב והמון מה לעשות. לא מתוך רצון לטשטש את הפערים והמחלוקות, אלא במטרה שנצליח להבטיח שנשאר יחד חרף הפערים.
קול השופר, אשר יהדהד ברחבי ישראל, צריך לקרוא לכולנו לעצור ולשאול: האם נמשיך לשקוע בהשלמה בשגרה של פילוג ושנאה, או שנמצא מחדש את הדרך להיות "אגודה אחת"? זה איננו חזון אוטופי או משאלת לב, אלא תנאי חיוני לקיומנו.
בשנה הקרובה יהיה עלינו לגעת בפצעים הפתוחים, לאסוף את השברים ולחפש את נקודות החיבור מהן נוכל להתחיל לבנות את החברה הישראלית יחדיו. אולם בטרם אנו מבצעים את כל אלה, עלינו להבין את חומרת מצבנו, להבין את גודל השעה ולהבין את המשמעות אם חלילה לא "נהיה כולנו אגודה אחת" בשנה הקרובה.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון גשר, הפועל למעלה מ-50 שנה לחיבור וחיזוק הקשר בין חלקי העם השונים