הכמיהה לפרי בטן מלווה את עם ישראל מראשיתו. שרה, רחל וחנה - שלושתן מוזכרות בראש השנה. הן התפללו, בכו, התחננו ונשאו בלבן את משא הכאב של אי פריון.
דווקא אותן נשים, שבלעדיהן לא היה מתהווה העם, נדרשו להמתין שנים ארוכות עד שתשוקתן התממשה. התורה והנביאים מציירים את דמותן בעוצמה נדירה. מצד אחד שברון לב ותחושה של חסר מתמשך, ומצד שני אמונה וביטחון כי דווקא מהמצר תיוולד ישועה, בשורה חדשה. שרה יולדת את יצחק אבינו, רחל את משיח בן יוסף, וחנה את שמואל הנביא שמשול למשה רבינו. תפילות אמותינו הן שעיצבו נשמות כל כך גבוהות.
כשם ששרה, רחל וחנה לא מצאו מזור אלא בתפילה ובדמעות, כך גם היום זוגות רבים מוצאים עצמם במסע טיפולי ארוך, הכולל בדיקות, טיפול הורמונלי, הליכים פולשניים ומתח נפשי כבד הנובע מחוסר ודאות ותסכול עמוק. התחושה של "אין לי שליטה" דומה מאוד לזו שחוו האימהות הקדומות, ומציבה אתגרים עצומים הן רפואיים והן רגשיים. לצד הצורך בטיפול מקצועי, אי פריון מלווה לעיתים בתחושת אשמה, דימוי עצמי ירוד ותחושת בידוד חברתי. מחקרים מראים כי המצוקה הנפשית אצל זוגות המתמודדות עם אי פריון דומה לזו של חולים במחלות כרוניות. כיום כ־15% מהזוגות בעולם מוצאים עצמם בתוך המציאות הזו, אך בזכות טיפולים מתקדמים מעל תשעים אחוז מצליחים בסופו של דבר להביא ילד לעולם.
מבחינה רפואית, דווקא במצבי אי פריון ניכר הצורך בשילוב בין גוף לנפש. הטיפולים ההורמונליים יכולים להצליח יותר כאשר יש תמיכה רגשית יציבה, טיפול פסיכולוגי או קבוצות תמיכה. גם התפילה והאמונה מוכרות כיום ככלים שמסייעים להפחתת מתחים ולחיזוק החוסן הנפשי.
אצל אמותינו, לאחר הזכייה בילד, מגיע שלב גבוה יותר של מסירות. שרה מעניקה את בנה יחידה לאברהם גם במחיר העקדה; חנה, אחרי שנים של דמעות, בוחרת למסור את שמואל הקטן לעבודת ה’ במשכן. יש כאן מהלך גדול בו לאחר הכמיהה הבלתי פוסקת לילד, ומגיעה הנכונות למסור אותו הלאה, כקורבן אישי למען מטרה גדולה יותר, כללית יותר, לאומית יותר.
כל אדם חש בחייו רגעים של עקדה. זה קורה כאשר אנחנו מחליטים לוותר על מה שהכי יקר לו למען שליחות רחבה יותר. גם בדורנו אימהות גדולות מחנכות את בניהם להקרבה גדולה ולמסירות אין קץ מתוך אותה תחושת שליחות עתיקה שמקשרת בין תפילת חנה לשירת החיים בארץ הזאת.
ביום שבו העולם נידון וכל יחיד נזכר, מזכירות לנו שרה, רחל וחנה שהחיים אינם רק סיפוק אישי אלא שליחות מתמשכת, שבה הכמיהה האישית נטמעת בתוך התמונה הגדולה של עם ושל עתיד.