כך קראנו בהפטרה של יום ראשון של ראש השנה - שמואל א', פרק א':
(א) "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן־הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן־יְרֹחָם בֶּן־אֱלִיהוּא בֶּן־תֹּחוּ בֶן־צוּף אֶפְרָתִי."
(ג) "וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת וְלִזְבֹּחַ לַיקֹוָק צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה. וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי־עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס, כֹּהֲנִים לַיקֹוָק."
עדיין איננו יודעים דבר על עלי ולא על בניו. רק בפרק הבא נקרא אודותם:
פרק ב':
(יב) "וּבְנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָּעַל - לֹא יָדְעוּ אֶת־יקֹוָק."
(יז) "וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד אֶת־פְּנֵי יְקֹוָק, כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים אֵת מִנְחַת יְקֹוָק."
הפרשן החשוב, ר' יצחק אברבנאל - שפעל בתקופת גירוש ספרד - מעלה שאלה:
"ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כהנים לה'" - יקשה: למה לא זכר את עלי, שהיה הכהן הגדול, וזכר את בניו בלבד? ומה היה התועלת בהזכירו זאת אצל עליית אלקנה מימים ימימה להשתחוות ולזבוח לה' צבאות בשילה? ולמה הכניסו בתוך עניין העלייה, בין אמרו 'ועלה האיש ההוא מעירו וגו'' ובין 'ויהי היום וגו''?
ותשובתו:
"ואמרו 'ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כהנים לה'' - הוא להגיד שעם היות שחפני ופנחס, שני בני עלי, היו במקדש, והיו לוקחים הזבח בחזקה, ושוכבים את הנשים - כמו שיזכור אחר כך - הנה עם כל זה, לא נמנע אלקנה מלבוא שמה שנה בשנה להשתחוות ולזבוח. כי חשש לעבודת האל יתברך, ולא חשש לרשעת הכהנים - לגודל צדקתו..."
העלייה לשילה נזנחה על ידי רבים, שמצאו לה חלופות. חז"ל מספרים שאלקנה עלה מדי שנה בדרך שונה, כדי לשדל אנשים נוספים לעלות יחד איתו.
אלקנה הצדיק היה, לכאורה, אמור להימנע מלעלות למשכן שילה, בהיותו מנוהל על ידי נהנתנים מושחתים. אולם דווקא "לגודל צדקתו", כביטויו של האברבנאל - לא החרים את המשכן, אלא השתדל בחיזוקו.
מורשתו זו של אלקנה מבהירה גם את הנשקף לנו מעבודת יום הכיפורים.
הקושי בעבודת המשכן עולה שוב בימי בית שני. בסדר העבודה של מוסף יום הכיפורים, אנו מזכירים את הצורך להשביע את הכהן הגדול לבל ישנה מן הסדר ההלכתי של העבודה.
במסכת ראש השנה מתוארים כהנים גדולים ברמות שונות. הכהן הגדול צריך להיות ער כל הלילה. כיצד מסייעים לו?
"אם היה חכם - דורש, ואם לאו - תלמידי חכמים דורשים לפניו. ואם רגיל לקרוא - קורא, ואם לאו - קורין לפניו...
זכריה בן קבוטל אומר: פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל."
(משנה, יומא א', ו')
בגמרא מסופר שבבית שני היו כהנים כאלה שקנו את כהונתם בכסף. היו ביניהם עמי ארצות, ואף כאלה שלא ידעו עברית.
מדוע שיתפו חכמים פעולה עם כוהנים כאלה?
קנאי דורנו היו מחרימים אותם ומוותרים על עבודת המקדש הנעשית בידי פחותים ופוחזים.
נראה לומר שמורשת אלקנה בבית ראשון - אשר שמואל אישר אותה בספרו - היא שעמדה לנגד עיני חכמי בית שני.
כאלקנה שעלה למשכן שבו כיהנו "בני בליעל" כחפני ופנחס - כך גם חכמי בית שני לא החרימו את עבודת המקדש, אלא השתדלו בתיקונה.
ומה בימינו?
היציאה למלחמה הוגדרה על ידי דבורה הנביאה בשירתה כ"עזרת ה". אין עוד מצווה שקיבלה תואר כזה.
ומה אומרים הנמנעים ממנה? בין שאר תירוציהם - שטוענים כי "לא ניתן לשרת בצבא שמנהיגיו רחוקים מתורה ומצוות".
לימדו מאלקנה ומחכמי בית שני - שאין מוותרים על מצווה חשובה בגלל שותפותם של עוברי עבירה בקיומה!
איני שותף לראיית היוצאים למלחמה כפי שהנכם, בחרדתכם, רואים אותם. אך לו יצויר שכן -
האם הדבר פוטר מהשתתפות ב"עזרת ה'"?
הלוא אפילו כהנים היו חייבים במצווה זו!
ועל כך כותב הרד"ק:
"ואעפ"י שהיה בניהו כהן, ואסור להיטמא למתים - להילחם באויבי ה' הוא מצווה.
וכשציווה הקב"ה להילחם בשבעה גויים ובשאר האומות המצרות לישראל - לא חלק בין כהנים לישראל."
יש חששות? תקנו תיקונים!
לפני למעלה ממאה שנה היה שבר גדול בקרב בנות ישראל בפולין. מאות בנות התנצרו בקרקוב - מפני שאורח החיים שם לא היה לטעמן.
ומה עשו אז תלמידי חכמים שהייתה בהם דעת?
תמכו בהקמת "בית יעקב" - ושינו את פני המציאות.
גם פה - יש מה לעשות.
הצבא מוכן היום לתקן יחידות חרדיות!
ראיתי לאחרונה שחסרים שנים-עשר אלף חיילים. זה פיקוח נפש קהילות ישראל.
עמנואל, ביתר וקריית ספר - ערים חרדיות מוקפות כפרים ערביים. כך גם שכונת נווה יעקב בירושלים.
"אם החרש תחרישי בעת הזאת..."