רבים נוהגים לאחל בימים אלה, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. ותמה אני, איה הכרת הטוב על כל הטוב שהיה לעם-ישראל בתשפ"ה.
ואכן, מובא בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, [בהליכות-שלמה מועדים ר"ה פ"א ס"ט, בארחות הלכה אות ל"ה] מורגל בפי הבריות בסוף שנה להרבות באיחולים איש לרעהו, ושהשנה הבאה תהא טובה מהשנה החולפת, ותכלה שנה וקללותיה. העיר רבנו שיש להיזהר בזה שלא להיות, חס ושלום, כפויי טובתו של מקום, ולכן יש גם להודות באותה מידה על כל החסדים והטובות שהיו במשך השנה החולפת, ולייחל שימשיכו גם הלאה ותחל שנה וברכותיה.
אכן הייתה זו כקודמתה שנה מאוד מאתגרת, עם מלחמה הממשיכה להוציא רבים וטובים מהמסגרת, אך העמידה את כולנו בתקופה מאוד מיוחדת, בתולדות אומתנו הקסומה הנמצאת במטוטלת. כחלק מתהליך גאולתנו מאז שיבתנו למולדת, חבלי לידה כחבלי יולדת, בדרך למטרה הכפולה הנעלה והנכספת, התגשמות 'ונתתי שלום בארץ', שלום ביניכם, כשהאומה כולה מאוחדת, ובנוסף 'וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם' כשארצנו רק על ידינו תהא נחשקת, כך שנחיה איש תחת גפנו בשלווה ובשקט.
אכן הייתה זו גם שנה בה התרבו החללים והפצועים, בה בשבי החמאס עדיין נותרו חטופים. אך יחד עם כל מכאובי השנה, הבה נודה על כל הניסים הרבים שקרו לנו לאורכה. על חיסול לא פחות משבע זירות תוך כדי לוחמה בגבורה, על מבצע הביפרים שחיסלו את חיזבאללה ובהמשך את מזכ"לה, חסן עבד אלכרים נסראללה.
על מתקפת 'עם כלביא' שאת העולם כולו הדהימה בעוצמתה ובהצלחתה. על הידיד מעבר לים העומד כל כולו לימין האומה. ועוד נודה על הפיכתנו למעצמה אזורית בזו השנה. על שובם של מאות מהחטופים שהיו בשביה האיומה. כל אלה ועוד הביאונו כמעט לחיסול כל 'שבעים הזאבים' שחלמו לטרוף את ה'כבשה', ועוד היד נטויה, וקרבונו במאוד, בעז"ה, לימים של שקט ושלווה.
נישא יחדיו בקול תפילה, שתכלה הקללה ותבוא רק ברכה בזו השנה, ומי שנותר עדיין בשביה ישוב ארצה במהרה. שהפצועים יבריאו ברפואה שלימה, שמשפחות החללים תיראנה נחמה, ושתושלמנה במהרה כל מטרות המלחמה בהכרעה מלאה, כבר בראשיתה. שנמשיך בבניין ארצנו בגשמיות וברוחניות במלוא העוצמה, ובעיקר שנזכה לאחדות כל חלקי האומה כמו באותו שיר נפלא: במקום שבו מקננת השנאה, נזרע אהבה. במקום בו עלבון, נבקש סליחה. במקום החושך, נפיץ אורה. ובמקום העצב תבוא לכולנו הנחמה, והכל יתמלאו באושר ובשמחה.
שבת זו, הראשונה של השנה החדשה, נקראת כידוע 'שבת שובה' על שם ההפטרה שפותחת בפסוק: “שׁוּבָה יִשְׂרָאֵל עַד ה’ אֱלוֹקיךָ כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ” [הושע יד, ב].
ממשיך הושע ואומר: 'קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֺן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ. מסביר זאת בעל מצודת-דוד, שבמקום הקורבנות נשלם בווידוי שפתינו. אומר המלבי"ם: עתה משחרב בית-המקדש, נשלם תחת פרי החטאת בדברים שנאמר בשפתינו. וארשה לעצמי לומר שוידוי הנאמר בשפתינו, יכפר על עוונות שפתותינו, על חרצובות הלשון, על המסרים המחלישים מחד ועל הצנעת המסרים המעודדים מאידך, בתקשורת ה'ממלכתית'. שובה קול ישראל... 'כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ'. יש להשמיע תדיר קולות מעודדים ולא קולות ענות חלושה, ובפרט בעיתות מלחמה. מובא ב'פניני הלכה', שהואיל והשבת היא מקור הברכה, וכל מה שקורה במשך השבוע יונק את חיותו מהשבת, נמצא אם כן שמבחינה מסוימת שבת זו היא השורש של יום-הכיפורים, ועל כן ראוי להתעורר בה לתשובה.
כל המעיין בחוק השידור הציבורי, התשע"ד, יבחין שגם המחוקק הגדיר את תפקידי תאגיד השידור הציבורי, (תיקון מס' 2) תשע"ה-2015, סעיף 7 (ב), לפיו, התוכן שיספק תאגיד שידור ישראלי יהיה אמנם עצמאי, אך יופנה לכלל אזרחי מדינת ישראל ותושביה, ועליו לשקף את היותה של מדינת-ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, וכן את ערכיה ואת מורשת ישראל, וייתן ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל.
רוח חיובית, 'חדשות משמחות', אמורות לצאת משפתותיו של כל מחזיק במיקרופון, וממחשבו של כל מקיש במקלדת, כך שישודרו ויכתבו דברי אמת ושלום, ותחילה אמת ושלום פנימי, ובפרט בעתות מלחמה. כהמשך דברי הושע: 'אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל יִפְרַח כַּשּׁוֹשַׁנָּה וְיַךְ שָׁרָשָׁיו כַּלְּבָנוֹן. יֵלְכוּ, יֹנְקוֹתָיו, וִיהִי כַזַּיִת, הוֹדוֹ, וְרֵיחַ לוֹ, כַּלְּבָנוֹן'. מסביר בעל מצודת-דוד: ענפיו של עם-ישראל יתפשטו למרחוק, והוד יופיו יהיה כאילן זית שהעלים שלו לחים כל השנה, וריחו יהיה נודף כריח לבנון המריח ביותר, לפי מרבית העשבים. והאילנות הגדילים שמה יהיו משופעים בהרבה מיני טובות. רוח חיובית נפלאה.
יסוד זה מצוי גם בפרשתנו, וכבר מיד בתחילתה. 'וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.' אומרים חז"ל, שמשה-רבנו, מנהיגם של ישראל, באחרית ימיו כשהוא בן מאה ועשרים שנה, הלך מבית לבית כדי לעודד כל משפחה באופן אישי, על מנת שיסירו דאגה מליבם, מפני המלחמה הקריבה, שעומדת לפרוץ עם היכנסם לכיבוש ארץ-ישראל. כה חשובה הייתה המשימה להלך ולהרגיע את ישראל, כדי לשמור על מורל העם, עד שמשה עשה זאת בעצמו, לא על ידי שליח, ומבלי שעמדו לרשותו כל כלי תקשורת... וכך אמר לכל משפחה: ה' אֱלֹקיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם... וְעָשָׂה ה' לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם.... חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלקיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ! הנביא ירמיהו אומר שזו דרכו של הקב"ה: 'כֹּה אָמַר ה', מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר, עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשְׂרָאֵל'. להוליך את ישראל למקום מרגועם לרשת את הארץ לשבת בה בהשקט.
יתרה על כן, משה-רבנו לא מעביר את השרביט ליהושע בצנעה באופן פרטי, אלא לעיני כל ישראל וכשהכל שומעים את דבריו, מחזק משה את יהושע ואמר לו: 'חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹותָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם'. 'וה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. בהמשך הפרשה עובר משה רבנו מדברי עדוד ללשון ציווי, 'וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ'. כי על מנהיג לנהוג בנחרצות.
המלבי"ם ביהושע [א, ו-ט] עומד על משמעות הביטוי 'חזק ואמץ', וכה דבריו: חזק -...התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון 'חיזוק', וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון 'אימוץ'... כי העזר העליון יחול כפי ההכנה האנושית. ומוסיף ואומר שהעזרה האלוקית תלויה במידת המוכנות של האדם לקראתה. ככל שאדם מכין את עצמו, מנטלית, תרבותית, רוחנית, נפשית ומוסרית, כך הוא זוכה לסייעתא דשמיא והצלחה במעשיו.
חובה גדולה זו של מנהיגים ושל כל העוסקים בצרכי ציבור, לעודד את ישראל, וחלילה לא לצערם, ולא להפחידם, ניתן ללמוד דווקא מעבודת הכהן הגדול ביום-הכיפורים. ברגע הנשגב ביותר, ביום הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, ברגע הקדוש ביותר בו הכהן הגדול נושא את התפילה, בהא הידיעה, כשליח ציבור של כלל ישראל אחר צאתו מבית קדשי הקודשים להיכל, בכל זאת היה הוא מקצר בתפילתו. וכל כך למה, אומרת המשנה ביומא [פרק ה,א] כדי לא להבעיט את ישראל! כדי שישראל לא יפחדו, שמא יחששו ומאוד ייבהלו שהכהן-הגדול טרם יצא מקודש-הקודשים, כי מת, יען כי לא היה ראוי לתפקיד הרם.
ובלשון המשנה: 'מתפלל תפילה קצרה בבית החיצון, ולא היה מאריך בתפילתו שלא להבעית את ישראל', כדי שלא ייבהלו ישראל שמא אירע לו אסון באותו מקום, כי מסורת הייתה בידם שכהן גדול המשנה דבר בעבודת הקטורת, לא היה יוצא משם חי. וכך היה נוסח תפילתו הקצרה: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו, שאם תהיה שנה זו שחונה [בחורף, עם זאת] תהא גשומה. ולא יסור שבט [ומלכות] מיהודה. ולא יהיו עמך בית ישראל צריכים זה לזה לפרנסה. ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים. [רמב"ם הלכות עבודת יום-הכיפורים ד,א].
סיפר רבי פנחס אבוחצירא שליט"א על אחד מגדולי האדמורי"ם, שכאשר נכנס לניתוח בשל בעיה רפואית מסוימת, ביקש מאנשיו לא לפרסם את הדבר כדי לא להדאיג את הציבור, ורק לאחר שבחסדי ה' הניתוח עבר בשלום, התיר לאנשיו לפרסם שהיה ניתוח וב"ה הניתוח עבר בהצלחה.
כשנשאל, מדוע לא פרסם זאת מראש, כדי שהציבור יוכל להתפלל לשלומו, השיב כי חש שבמקרה זה האחריות הציבורית 'שלא להבעית את ישראל' גדולה יותר, אבל לאחר שב"ה יצא מכלל סכנה, פרסם זאת ברבים כדי שההלל וההודיה יהיו ברוב עם והדרת מלך.
הזהירות ביחס אל הציבור אינה רק שלא להבעיטו, אלא גם בצורך לחוס על זמנו. המושג 'טרחא דציבורא', היינו, דברים שנכון לקצר בהם כדי לא להטריח על הציבור, אינו רק בגדר הנהגה נכונה, אלא חובה הלכתית גמורה. חובה להימנע מלהטריח את הציבור [מנחת אשר - במדבר - סימן נא].
נמצאנו למדים, עד כמה חייבים להיזהר הן המנהיגים והן כל העוסקים בצרכי ציבור ובכללם אנשי התקשורת, בלשונם ובכתיבתם. עד כמה צריך להיזהר בדברים שיש להם השלכות הנוגעות לציבור - שלא להבעיטו, שלא להטריחו, שלא לגזול מזמנו, שלא לפגוע בכבודו, ושלא לגרום לו דאגת חינם. ההפטרה מסתיימת בדברי הושע האומר: 'מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה, נָבוֹן וְיֵדָעֵם, כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם'. תהא השנה הזו הבאה עלינו לטובה, תיקון לשנים קודמות גם בתחום חשוב זה עם 'חדשות משמחות'.
הכותב הוא יו"ר ומייסד חברת ציפחה אינטרנשיונל