בגיל שבו רוב חבריו כבר מזמן תלו את המדים, אל"מ (במיל') יגאל דהן, אב לשמונה ואיש הייטק ששימש במלחמה מפקד נפת הרטוב בפיקוד העורף, מסכם פרק מפואר של 29 שנות שירות מילואים ומדגיש שהוא מתכוון להמשיך ולשרת.

"זה פרק חיים וסוג של שליחות שנמשכת לאורך שנים. בשנתיים האחרונות זה באמת הביא לידי ביטוי רוח מאוד מיוחדת שכולם באים, כל אחד מהרקע שלו, מהאמונות שלו, מהדעות שלו, ובעצם כולם באים ומוכנים לתת ולהקריב בשביל משהו שהוא גדול מאיתנו. זו תופעה מופלאה", אומר דהן.

מאחורי הרוח הגדולה הזו, מסתתר מחיר אישי ומשפחתי כבד. "לא הייתי הרבה בבית בשנים האחרונות", הוא אומר בפשטות, "אפשר לומר, אפילו רוב הזמן, לא הייתי בבית". הנתון שהוא חושף לאחר מכן הוא בלתי נתפס: בחמש השנים האחרונות, שירת במילואים שלוש שנים במצטבר. "קודם כל זו משמעות אדירה למשפחה שאני לא נמצא - וגם כשאני נמצא - הראש שלי טרוד בעניינים מבצעיים, בגזרה ובבעיות. מילואים זה סוג של שליחות שכל המשפחה לוקחת בה חלק - גם האישה והילדים - כולם מרגישים את זה. במלחמת חרבות ברזל גם הן שלי היה מגויס לתקופה ארוכה כקצין חי"ר".

המחיר גולש גם לזירה המקצועית. "אני עובד בהייטק והיה צריך לג'נגל בין הדברים". הוא מודה שזכה למעסיקים סבלניים, אך הוא עד לשינוי המדאיג שחל במשק. "בתחילת חרבות ברזל, הייתה איזושהי הבנה שקורה פה משהו, שיש סכנה, והמעסיקים הירפו. אחרי עוד סבב ועוד סבב אנחנו מגלים פחות ופחות סבלנות של מעסיקים ורצוי שימשיכו לתמוך במילואימניקים, כי המלחמה לא נגמרה".

דרכו של דהן לא החלה בכומתה הכתומה. במשך שנים רבות הוא היה טנקיסט, מפקד בשדה. המעבר לפיקוד העורף לא היה פשוט. "בהתחלה זה לא היה קל כמי שרוב השנים היה מפקד בשדה, והתרגל לחפש את האויב בין כוונות".

ההחלטה נבעה מאילוץ: צה"ל החליט על צמצום מערך השריון, והוא וחבריו המגובשים חיפשו אתגר חדש. "התחיל להסתמן שפיקוד העורף הולך להיות משהו מאוד משמעותי בכל תרחיש - ואז אמרנו שזה המקום שלנו. עם הזמן הבנו שהאתגר בעורף הוא גדול מאוד".

האתגרים לא איחרו להגיע. הראשון היה לא צפוי - מגפת הקורונה. "לפני חמש-שש שנים היה פה משבר עולמי ופיקוד העורף בא ולקח את המשימה הלאומית הזאת". במשך חודשים ארוכים, אנשי המילואים של הפיקוד ניהלו את המערכה האזרחית ב"ערים אדומות", הקימו מתחמי בדיקות וחיסונים, ניהלו מלונות חולים והתמודדו עם חיכוכים מול האוכלוסייה בסגרים.

לאחר מכן הגיעה המלחמה ודהן מרגיש שפיקוד העורף היה וכן לגמרי. "לא היינו מופתעים. כי אנחנו ידענו מה האיום שיש, מה היכולות, התאמנו והכנו את עצמנו".

הוא רואה ברגע הזה את "שעתו הגדולה" של פיקוד העורף, שהביא לידי ביטוי את ייעודו. ההוכחה הטובה ביותר לכך, לדבריו, היא חוסנו של העורף הישראלי. "במלחמת המפרץ, כשנפלו כמה טילים בתל אביב, הייתה נהירה המונית של אזרחים ופה אתה רואה ערים שלמות שנפגעות פעם ועוד פעם, והאזרחים נשארים, והעורף חזק ואיתן. זה אומר שיש לאנשים ביטחון שאם יקרה משהו, אז יבוא מישהו ויטפל בהם ויחלץ אותם. אני חושב שהגענו לזה הכי מוכנים שאפשר".

כעת, לאחר שסיים את תפקידו, הוא עדיין לא יודע מה הלאה, אך דבר אחד ברור לו: "אני כמובן רוצה להמשיך לתרום מהניסיון שלי".