
רועי הצאן היהודים עולים לכותרות בדרך כלל סביב אירועי תקיפה ערבים שמופנים כלפיהם באופן תדיר, אבל לצד ההתמודדות עם הטרור מסתתר לו עולם שלם אליו שייכים מי שבחרו בשליחות המאתגרת הזו.
שגרת חיים יומיומית, תובענית ושוחקת - אך גם מעצימה ומחשלת, שדורשת לשלב חיים עם העדר במרעה לאורך מרבית שעות היממה שעלולות להיות משמימות ביותר, לצד דריכות וחדות לכל אירוע שלא יבוא.
רעיית הצאן היא מערכה לכל דבר ועניין, ובמערכה אין הקלות. גם יום חמסין וגם בגשם שוטף יצאו הרועים אל המרעה, ויוותרו לא פעם לא פעמיים על אירועים משפחתיים או טיולי קיץ כדי שהשטח לא יופקר אפילו לכמה שעות. אם בימים רגילים שגרת חייהם של רועי הצאן מאתגרת, בתקופת החגים על אחת כמה וכמה.
האויב למד מזמן את לוח השנה היהודי ומנסה בכל שנה גם במערכה על השטחים הפתוחים לנצל את הימים הנוראים כדי לפלוש ולפגע. בזמן שכולנו נתפלל בבית הכנסת, נשמע תקיעת שופר ברוב עם, נכוון בתפילת נעילה ונרקוד עם ספרי התורה - הם יהיו שם גם השנה בשטחי המרעה ויוותרו על אוירת החגים שכולנו מצפים לה. תפילת יחיד בראש השנה, השארת מחזור מוטמן מבעוד מועד ביום כיפור האסור בטלטול ואלתור סוכה בין טרסות, אלו רק חלק מההרפתקאות הקבועות שמחכות להם.
לרגל יום הדין בו מונה הקב"ה את בריותיו כבני מרון, יצאנו לראיין את מי שחרדים לגורל צאנם בכל השנה ומונים אותו באהבה ובמסירות.

ארז לוי, בן 19, במקור משעלבים. למדתי בישיבה חקלאית 'רגבים בעמק' ואחרי כמה שנים עברתי לישיבה בחוות העיטם. לפני כחודש הצטרפתי לגרעין של גבעת גפן עמי אחרי שהגבעה נזקקה לתגבור דחוף בכוח אדם.
מיקום על מפת יו"ש:
גפן עמי, מזרחית לכרמי צור בגוש עציון - בין כביש 60 הישן לעוקף אל-ערוב. הגבעה שומרת על ציר התנועה היהודי הראשי באזור, וחלק מרצף נקודות התיישבות בהקמה ששם לו למטרה לייצר רצף טריטוריאלי יהודי ממרכז הגוש למזרחו.
איך ממלאים את שעות של מרעה?
בימי החול אני משתדל לשתף ברשתות החברתיות ובקבוצות הווצאפ מהחיים במרעה, ולעשות הסברה מהשטח. זה חלק בלתי נפרד מהמשימה שאי אפשר בלעדיו. מעבר לזה, אפשר להגיד שאני מנהל חפ"ק במרעה ועושה את כל המשימות הטלפוניות שהגבעה צריכה, ככה לבחורים בגבעה יש יותר פנאי לעסוק בבנייה ובפיתוח. מהמרעה בשבת אני שואב כוחות לשאר הימים כשאין פלאפונים ומשימות. נטו לחשוב עם עצמי ולדבר עם ה', וגם לשיר. המרעה מאפשר לך לחשוב בצלילות ולמקד מטרות. ממה שראיתי עד היום, המרעה הוא הדבר שהכי מחבר אנשים למשימה כי דרכו אפשר לראות בצורה המוחשית ביותר את ההתקדמות והחשיבות של המערכה בשטח.
אנחנו רועים לעיתים ממש סמוך לציר 60 ואין יותר ממלא מלראות איך יהודים שנוסעים על הכביש מבסוטים לראות אותך, יהודי עם פאות ועדר כבשים שרועה בנחת. אנשים עוצרים, מפרגנים, מביאים חטיפים, אין יום שלא מקבלים תזכורת לכמה חשוב הדבר שאתה עושה.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
הצורך לצאת גם כשקשה ואין כוח, ובתוך כל זה להיות חד כל המרעה ששום כבשה לא חותכת מהעדר והולכת לאיבוד. מרעה זה לא משהו שאפשר לעשות בחצי כוח, זה דורש את מלוא הריכוז.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
הכבשים הם חיילים לכל דבר שמחזיקים את השטח. קשה להסביר את זה למישהו מבחוץ, אבל זה חוק בלתי כתוב עוד מימי אברהם אבינו - מי שנמצא בשטח עם הצאן, האדמה עוברת לחזקתו והוא יהיה זה שישלוט בה. בעיני לכל יהודי צריכים להיות חלקת אדמה ועדר צאן, בלי זה אי אפשר באמת לכבוש וליישב את הארץ.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
אין לי איזה אירוע ספציפי שאפשר להצביע עליו, אבל הצורך לדאוג לעדר כל יום, להוביל ולהדריך אותו לימד אותי הרבה על מנהיגות. כשלמדתי את זה בילדות על אבותינו שהפכו מנהיגים אחרי שהיו רועי צאן זה היה נראה לי מוזר, אבל כאן אתה ממש גדל לזה.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
מאחל לעצמי וליתר הרועים שיהיו תמיד מלאי כוחות לפעילות גם בזמנים קשים, ולגפן עמי שתצמח ותפרח כמה שיותר מהר. המערכה על יו"ש דוחקת ואין לנו הרבה זמן.

משה נגר, בן 23, נשוי ואב לילדה, במקור ממודיעין. למדתי בישיבת פרי הארץ ולאחר מכן שנתיים וחצי במרכז הרב. באמצע שיעור ג' עברתי לגבעת גאולת ציון בגוש שילה לכמה חודשים, ולאחר מכן לשדה יונתן. לפני כשנה התחתנתי עם אשתי רננה וקבענו את ביתנו ברמת מגרון. מאז אני מנהל כאן את הדיר בגבעה ויוצא למרעה מדי יום.
מיקום על מפת יו"ש:
רמת מגרון בחבל בנימין. גבעה אסטרטגית עם 10 משפחות כיום ששומרת על צדי כביש 60, וחולשת באמצעות חקלאות ומרעה על שטח של כ4000 דונם.
איך ממלאים את שעות המרעה?
לומדים, שומעים שיעורי תורה בטלפון. לפעמים גם משתעממים, וזה בסדר. במרעה אתה לומד להכיר את השטח ואת הטבע הארצישראלי, ומשתף את החוויות עם רועים אחרים בקבוצת ווצאפ שיש לנו וככה מעשירים כל אחד את הידע של השני.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
היום שלך מתחיל ב5 בבוקר ונגמר ב9 בלילה. זה תופס לך את כל היום וזה לא פשוט - בטח כאדם נשוי. זה למעשה כל החיים שלך. יש כל הזמן גם דברים לא צפויים כמו עז ששברה את הרגל או המלטה באמצע הלילה, וככה גם אם קבעת לעצמך משהו וסידרת מחליף, תמיד יכול לקרות איזה אירוע שיחייב אותך לוותר על תוכניות ולטפל בו. לגדל עדר צאן זה מחוייבות מוחלטת, שלעמוד בה לאורך זמן זה שוחק - במיוחד שאת פירות ההשקעה שלך בשטח אתה מתחיל לראות לפעמים רק אחרי תקופה ארוכה.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
המרעה הפך לכלי משמעותי ואפקטיבי מאוד לתפיסת השטח שמאפשר לך להגיע באמצעותו לאזורים שלא חלמת עליהם. רעיית צאן היא למעשה היתד היהודית הראשונה בשטח. כשהצלחת לתקוע אותה - זו רק שאלה של זמן עד שתצליח לבסס גם את השלבים הבאים.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
כשנעניתי לקריאה של החבר'ה משדה יונתן שחיפשו בנרות רועה נוסף לגבעה, לא דמיינתי לאיזו מלחמת עולם אקלע. הכפר הסמוך דיר דבוואן ניהל נגדנו סדרת התקפות בלתי פוסקת שבמבט לאחור קשה להבין איך הצלחנו להתמודד איתה. היו יורים לעברנו מכיוון הכפר כל לילה, מטענים שמתפוצצים בשטחי המרעה, 100 ערבים שעולים על הגבעה ומטרללים אותך עד אחרי חצות.
הייתי הולך לישון מפורק ב2-3 בלילה רק בשביל לקום שעתיים אחרי ולצאת למרעה. גם המרעה עצמו היה סיוט. עשרות ערבים שעומדים מעליך כל אחר הצהרים, זורקים אבנים, מקללים ומנצלים כל דקה של חוסר עירנות מצידך כדי לתקוף. זה פשוט לא נפסק במשך חודשים, והייתי מסתכל על המצב ותוהה מה אפשר לעשות, מתי זה ייגמר כבר.
כיום כשאני מגיע לשטח הזה שניהלנו בו קרבות לכל דבר ורואה את הרועים הצעירים של שדה יונתן רועים שם בשקט ובשלווה ואפילו בשטחים קדמיים הרבה יותר אחרי שהערבים התייאשו ונסוגו גם מהם, אני יודע שיש שכר לפעולתנו ואסור להתייאש גם כששום תקווה לא נצפית באופק.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שרמת מגרון תקלוט עוד משפחות (מוזמנים ליצור קשר), שנזכה לגאול שטחים חדשים ושבעז"ה עוד בחורים ונערים נוספים יצטרפו לתחום של רעיית הצאן. כל רועה פה הוא שווה זהב.

מאיר שפרן, בן ,17 במקור מירושלים. למדתי בישיבת עוז והדר בחדרה, והייתי מגיע להתנדב ולעזור בשמירות בגבעות מפעם לפעם. בתחילת כיתה י"א החלטתי לעבור באופן קבוע לגבעת שדה יונתן בבנימין בעקבות צורך באנשים נוספים בגבעה.
מיקום על מפת יו"ש: גבעת צאן אביעזר בשומרון שממוקמת בין יצהר לעמנואל. לפני כחודש וחצי, עליתי עם משפחת רום שהקימה את שדה יונתן יחד עם בחורים נוספים, ומאז אנחנו רועים כאן את העדר בחלקו המזרחי של נחל קנה. את הניהול בשדה יונתן לקחה על עצמה משפחה אחרת שנרתמה למשימה.
איך ממלאים את שעות המרעה?
למרעה יוצאים באזור הנץ ככה שבדרך כלל אתה תמיד פותח אותו בתפילת שחרית. בהמשך היום שומעים שירים, מכינים ארוחת בוקר, קפה על מדורה, ולפעמים גם בונים קצת טרסות מאבן כדי לשבח את האדמה ולא רק לכסח את העשב שעליה וללכת. מרעה הוא גם זמן לחשיבה עצמית או חלוקת תובנות משותפות יחד עם רועים בגזרות אחרות.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
המחוייבות. לקום בבוקר אחרי שמירה ארוכה בלילה ואפס שעות שינה ולצאת למרעה ארוך. גם הצורך לצאת לשטח בכל מזג אוויר הוא מאתגר. בלי לדעת שאנחנו עושים כאן משהו משמעותי ביותר לא הייתי שורד יותר מחודש.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
אמצעי יעיל מאוד לשמירה על שטחים עצומים, ואמצעי שיקנה לך התמצאות מלאה בכל מה שקורה בהם. רועה מכיר כל אבן ויבחין בכל דבר הכי קטן שהתרחש בו.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
באחד מהמרעים בקיץ האחרון בשדה יונתן תוך כדי שפעילי שמאל אנרכיסטי הגיעו שוב לשטח להטריד ולצעוק, עצר לידינו תושב מאחד הישובים הסמוכים עם טילון קפוא ועוד פינוקים, ומול עיניהם הרושפות של האנרכיסטים סיפר בהתרגשות על הערכתו לגבעה ועל תחושת הביטחון שרעיית הצאן במרחב גורמת להם. זה היה אירוע קטן, אבל כזה שמלווה אותך הרבה זמן אחר כך ומזכיר ברגעים קשים למה אתה פה.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שאזכה להקים עדר צאן משלי, ושהגבעה תתרחב באנשים נוספים שיקחו איתנו חלק במשימה.

דוד גדרון, בן 19, במקור מבית אל. למדתי בישיבת אורחות מרדכי ובאמצע שיעור ד' החלטתי לעבור לגבעת שדה יונתן.
מיקום על מפת יו"ש:
אחרי שנה וחצי בשדה יונתן גיבשנו גרעין התיישבות עצמאי יחד עם עוד כמה בחורים מגבעות אחרות, ועלינו לנקודת התיישבות חדשה במזרח גוש עציון שזכתה לשם 'מעלה תדהר'. יש לנו כעת 2 משימות בגבעה: שמירה על כביש הגישה לישובי גוש אספר, והכי קשה אבל חיוני לא פחות - הבקעת הגוש הערבי של הכפרים הערבים סעיר, בית פג'אר ואל ערוב ויצירת רצף טריטוריאלי יהודי בין מזרח הגוש למרכזו.
איך ממלאים את שעות המרעה?
אני לומד דף יומי ונ"ך יומי ומשתדל לשמור על סדרי לימוד קבועים. מתבודדים הרבה, מכינים קפה ללימוד על מדורה ו3 אבנים, משקים את העדר פעם או פעמיים בכל מרעה בבורות - מה שמצריך שאיבה בדליים שלוקחת זמן בשביל כל העדר, וכמובן מבלים באופן מתמיד בחיפוש אחר מקום צל חדש כל פעם שהעיזים מתקדמות על ההר.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
הקביעות והחובה לצאת כל יום, 8 שעות, בכל מצב, לא משנה מתי הלכת לישון או כמה שמרת הלילה, אם חג או שבת. העדר צריך לצאת כסדרו.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
חלק בלתי נפרד מעבודת ה', זמן איכות שלך עם האדמה והארץ והדרך הכי טבעית לחיבור לקב"ה. בנוסף, זה הכלי הכי מרכזי כיום בכיבוש השטח. רוב השטחים ששוחררו בשנים האחרונות - שבו לידיים יהודיות בזכות המרעה, וגם הביטחון במרחב השתפר פלאים בזכות הנוכחות של הרועים שחולשים על הכל ומהווים "עיניים" במרחב.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
לפני כמה שבועות כשהשקינו את העדר במרעה, אחת הגדיות החליטה משום מה לקפוץ ראש לתוך בור המים העמוק וכמעט טבעה. הרועה שיצא באותו בוקר הזעיק אותנו בדיוק כשהיינו בסוף התפילה, והצלחנו לארגן מבצע חילוץ עם חבל מאולתר ולהעלות אותה מעומק הבור כשהיא בריאה ושלמה. פרסמנו את סרטון החילוץ ברשתות החברתיות כאנקדוטה משעשעת שקרתה במרעה, ולא דמיינו שאחרי יומיים זה יגיע איכשהו לפיד השמאל האנטישמי בחו"ל, ויהפוך לעלילת דם הזויה של "מתנחלים מרעילים ומזהמים בארות מים של פלסטינים על ידי רחיצת צאן במימיהם" שקיבלה מליוני צפיות. כל אלו שמתפארים ב"דאגה לבעלי חיים" הדהדו שקרים מופרכים כדי לפגוע בעם ישראל במקום להתפעל מכך שהגדיה חולצה בשלום. זה הזכיר וחידד לי שוב שאנו צריכים לעשות את מה שהקב"ה ציווה עלינו ולא לפחד ממה יאמרו הגויים, שמסתבר שתמיד ימצאו סיבות לשנוא אותנו.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שנזכה להתרחב בעז"ה ולהבקיע את הגוש הערבי שניצב מולנו. זו נראית לפעמים משימה כמעט בלתי אפשרית ליישום, אבל אם נרצה אין זו אגדה.

אברהם ישעיה לוי, בן 15, במקור מיד בנימין. למדתי בתורת החיים, ובאמצע כיתה ט' החלטתי לעבור למקנה אברהם אחרי שבישיבה לא ממש הצלחתי ללמוד כל הזמן וחיפשתי שליחות חשובה אחרת.
מיקום על מפת יו"ש:
מקנה אברהם, סמוך לישוב מעלה עמוס בגוש עציון. הגבעה ממוקמת בלב השמורה ההסכמית וחולשת כיום באמצעות המרעה על אלפי דונמים, אחרי שהצליחה באמצעות המרעה להביא לסילוק המאחזים הערבים שפלשו לשטח.
איך ממלאים את שעות המרעה?
מתפללים, תופרים משימות בטלפון בשביל הגבעה. העדר עצמו דורש גם הוא הרבה התעסקות מתמדת, הכוונה, תשומת לב שלא קורה לו כלום. אצלנו בגבעה בגלל שאין הרבה עשב, הרבה מהמרעה הוא פשוט הליכה עם העדר. המרעה הוא גם זמן להתבודדות. לפעמים נשארות גם שעות שאין לך יותר מדי מה לעשות בהן חוץ מלחשוב, אבל לי אישית סבבה עם זה. טוב לי השקט.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
הבדידות והמאמץ הפיזי של ההליכה והשהייה בשמש המדברית. בגבעה יש עבודה ביחד עם כולם, יש אוירה ואפשר לעשות הפסקות, במרעה אתה בלי הפסקה. אפילו עצים לצל אין לנו כאן. מהיציאה למרעה עד החזרה לדיר אתה בתנועה מתמדת, גג עוצר לנוח לקצת זמן על כיפת הר חשופה. זה קשוח, אבל בגלל זה אנחנו עושים תורנות בגבעה וכל יום מישהו אחר יוצא.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
התחברות לשטח. אתה לא רק כובש שטח, אתה גם משתמש בו. גם מול האויב רואים איך זה אפקטיבי הרבה יותר כשאתה לא רק מגרש אותם ומותיר את השטח ריק אלא גם גואל אותו. המרעה הוא גם שמירה על השטח. כש8 שעות ביום אתה מסייר, השליטה שלך בו איכותית הרבה יותר. זה במישור הכללי. בשבילי אישית המרעה הוא זמן לשקט ופסק זמן מהעולם.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
באחד הימים שיצאתי למרעה הגיעו פתאום ערבים ממאחז סמוך והתחילו לזרוק אבנים על העדר, לאיים ולקלל. הבהרתי להם יחד עם תושבים אחרים שקפצו שכדאי שיפסיקו מיד, אבל במקביל שידרתי רוגע וביטחון עצמי. הם המשיכו לנסות להפחיד ולגרום לעדר לברוח, אבל אחרי שהבינו שזה לא עובד עלינו נסוגו אחורה. יום אחרי זה הם קיפלו את האוהלים, הרסו לעצמם את הבתים ועזבו את האזור. מסתבר שזו הייתה תצוגת תכלית אחרונה שניסו לעשות, וכשהבינו שגם זה לא עוזר נשברו סופית ועזבו. השטח כמובן עבר לידיים יהודיות.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שבעז"ה תקלוט משפחות ותהפוך לישוב קבע. אנחנו נעבור הלאה לכבוש את היעד הבא.

פנחס שרפר, בן 18, במקור מהר ברכה. התחלתי בגיל 14 בחווה של מלכיאל ליד מבואות יריחו, ולפני כחודש וחצי עליתי לנקודת התיישבות חדשה בבנימין עם עוד 2 משפחות ובחורים.
מיקום על מפת יו"ש:
כפר טרפון, בין צומת המשטרה הבריטית לישוב עטרת. נקודת אסטרטגית כחלק ממהלך לכיתור "גוש ערורה" - רצף ערבי שמיועד להוות לב המדינה הפלסטינית. הערבים בכפר הסמוך היו בהלם שיהודים העזו להגיע לכאן, אבל מהר מאוד התרגלו והיום אנחנו רועים כאן על כל הרכס.
איך ממלאים את שעות המרעה?
לומדים תורה ומתבוננים בכבשים רועות. המרעה הוא זמן של יישוב הדעת. יש לך שאלה או משהו שמסעיר אותך? צא למרעה ותחזור רגוע. זה זמן לסדר את המחשבות. אני לומד ומתבונן בעדר לסירוגין, ככה לומדים הכי טוב. דרך המרעה אתה גם מכיר את הטבע, כל צמח שאפשר לעשות ממנו תה ומה הסגולות שלו ומפתח חושים ברמות שלא דמיינת. רועים שמים לב ברגע לכל דבר. כל עיקבה חדשה, כל אבן שזזה, איפה הלך בן אדם, איפה שתה חזיר בר, העיניים שלך נהיות חדות ועירניות לכל דבר חריג הכי קטן שיש. סתם סיפור לדוגמה שיכול להמחיש את זה, נפל ונאבד לנו עד היום 7 פעמים הענבל של פעמון המרעה שתלוי על החמור שהולך בראש העדר. זה חפץ קטן בגודל של תמר שלמצוא אותו בשטח של אלפי דונמים זה כמו לחפש מחט בערימת שחת, ועדיין מצאנו אותו פעם אחרי פעם כי כשיש משהו לא מקומי וטבעי אתה מבחין בו מיד.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
ההתמדה. לצאת כל יום גם כשנמאס כבר, ואחרי 3 שנים של מרעה יכול להגיד מזווית אישית שבהחלט נמאס לפעמים. מה שכן, תמיד אחרי שיצאת כבר אתה נהיה מבסוט. אני מזכיר לעצמי גם כל הזמן, משה רבינו שדיבר עם ה' פנים אל פנים והיה בדרגה הרבה יותר גבוהה ממנו לא זכה להיכנס לארץ. ואנחנו שזוכים להלך בה בחופשיות ולהרגיש אותה מקרוב, מי אנחנו שנתלונן ולא נרקוד על הזכות?
מה זה בשבילך רעיית צאן?
להיות רועה צאן זה להיות מחובר עד הסוף לארץ ישראל ולקב"ה כמו שיהודי צריך להיות. הרב כהנא כותב על זה בספרו 'אור הרעיון': וברור שגדלות אבותינו הראשונים ומנהיגינו ונביאנו נבעה בהרבה מקרבתם לחוקות הטבע ולמעשה בראשית, בזה שהיו רועי צאן וקשורים לאדמה ולארץ.." וגם רבנו בחיי כותב: "אחז משה רבנו האומנות הזאת כמנהג הצדיקים הראשונים כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה".
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
לפני כ3 שנים יצאתי יום אחד למרעה עם עדר פרות באחת הנקודות, מצב רוח על הפנים ודי שבור, כשלפתע עצר לידי מישהו שעבר והתלהב לראות רועה עברי בשטח. הוא הביא לי מילקי ותפוח בסך הכל, אבל המילים והמבט שלו הפגינו כזאת הערכה והתפעמות שזה ממש מילא אותי בכוחות. זה ישמע אולי מצחיק, אבל אני זוכר שהתחלתי פשוט לרקוד ולשיר. לפעמים המילה הטובה הזאת שמגיעה פתאום מבן אדם אחר ונותנת לך זווית חיצונית של הצורה שבה הציבור מסתכל עליך יכולה לשנות הכל.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שנזכה לפרוץ ימה וקדמה צפונה ונגבה, שנהיה שמחים תמיד בעשייה, שתהיה ברכה בצאן ובפעילות ושנזכה ללכת בדרך התורה ולא לסור ממנה ימין ושמאל.

יהושע כצמן, בן 16, במקור מבית אל. למדתי בישיבה חקלאית 'טל שמים' באיתמר עד תחילת כיתה י', והחלטתי לעבור להיות רועה בגבעות אחרי שהרגשתי שפחות מתאים לי בישיבה וצריך אותי במערכה על ארץ ישראל.
מיקום על מפת יו"ש:
גבעת שדה יונתן, ליד מכמש בבנימין. הגבעה אותה מאיישים משפחה עם תשעה ילדים וגרעין של בחורים, שומרת על כביש 60 וכביש אלון, דוחקת את הכפרים דיר דבוואן ומוכמס עד לקו הבתים ומשלימה רצף טריטוריאלי יהודי של נקודות התיישבות מדרום בנימין ועד לצפון בקעת הירדן.
איך ממלאים את שעות המרעה?
שומעים שירים, לומדים קצת, מכינים קפה על מדורה, מסתכלים על העדר כל הזמן כדי לוודא שכל הכבשים נמצאות ואף אחת לא נפצעה או נעלמה, לפעמים גוזזים במרעה, בעונת ההמלטות צריך לשים לב כל הזמן לממליטות חדשות, לטפל בטלה ולהביא אותו לדיר. בכללי החיים של רועה צאן מתנהלים בקצב אחר משאר העולם. איטי ורגוע הרבה יותר. זה גם זמן לחשוב על החיים בשקט ולדבר עם ה', דבר שעוזר לי מאוד לבנות את עצמי. לצערי זה לא תמיד מתאפשר בגלל פעילי שמאל אנרכיסטי שמגיעים לעתים תכופות, מציקים, מנסים להבריח את העדר ומגישים תלונות שווא. הם לפעמים יכולים להוציא מדעת, אבל אם הם חושבים שהפרובוקציות שלהם ישברו אותנו - מציע להם להפסיק עכשיו כדי לא להתאכזב לחינם.
מה הכי מאתגר בלהיות רועה?
לחיות בידיעה שאתה יעד מועדף על ארגוני הטרור וארגוני השמאל שממקדים את רוב ההתקפות שלהם כלפינו. כרועה, אתה עומד בחזית ההתיישבות וסופג את רוב האש. בגלל זה מתרגלים במהלך השנים לעירנות וחדות גם בזמני נחת. האוזניים והעיניים כבר מסתגלות לרעש של שיחים, אבן מתגלגלת, צעדים קרובים, אתה רוכש את ההרגלים הללו במרעה וזה נהיה חלק מהחיים.
מה זה בשבילך רעיית צאן?
אחד מכלי הנשק המשמעותיים במערכה היום. גואלים כל יום עוד דונם ועוד טרסה שאליה ערבים מפסיקים להגיע. כל רועה זוכה לגאול נרחבים עצומים מהארץ ברגליו ממש.
אירוע מהמרעה שהולך איתך עד היום:
לפני כמה חודשים הזעיקו אותנו לפנות בוקר על חולייה של ערבים שניסתה לגנוב רכב שהושאר בציר אלון מתחת לגבעה. אחד הגנבים נמלט לשטח אחרי שניהלנו אחריו מרדף. בשלב כלשהו הוא נעלם וניסו לחשוב איפה הוא יכול להסתתר, ולי כרועה שמכיר כל מערה בשטח קפץ מיד בראש עץ תאנה סמוך שיכול להוות מקום מסתור קלאסי. קפצנו מיד לשם, וכשהתקרבנו העץ החל פתאום לזוז והגנב שהבין שנחשף פתח שוב במנוסה. אחרי מרדף של כמה מאות מטרים סגרנו עליו מעגל והסגרנו אותו לצבא. זאת הייתה תזכורת מוחשית לכמה שווה היכרות והתמצאות בשטח.
מה תאחל לעצמך ולגבעה לשנה החדשה?
שתהיה לנו בעז"ה שנת כיבוש מוצלחת, ושנזכה להוציא משדה יונתן נקודות התיישבות נוספות שיפרצו את המהלכים הבאים.