"יש מקום שגם צדיקים גמורים לא יכולים להגיע אליו. זה המקום של בעלי התשובה". במילים אלו, המיוחסות לחז"ל, נפתח פתח לעולמה של ירין נקטלוב, זמרת ויוצרת שסיפור חייה הוא מסע של שבר, חיפוש, שיבה ויצירה.
בראיון באולפן ערוץ 7 לרגל ימי הרחמים והסליחות, היא משתפת בסיפורה האישי, שהפך לחומר הגלם ממנו נולדו שיריה.
ההתחלה הייתה בכלל שלמה ומאושרת. "נולדתי למשפחה דתית. אני זוכרת ממש ילדות מאושרת ושמחה", היא מספרת. אך בגיל שבע, האידיליה התנפצה. "ההורים שלי החליטו להתגרש. הבית התפרק. זו היתה ממש תחושה של חורבן".
במקביל לשבר המשפחתי, הגיע גם השבר הרוחני. "תוך כדי כל התהליך הזה, גם שניהם חזרו בעצם בשאלה. כל אחד לכיוונו".
הטלטלה הגדולה ביותר הגיעה עם המעבר לבית ספר חילוני בכיתה ג'. "כיתה שהיא כבר מגובשת ואני מגיעה ובאמת לא מצאתי את עצמי בכלל חברתית. הרגשתי חרם.".
היא נושאת עמה זיכרון צורב אחד, המגלם את תחושת הניכור והבדידות. "איזה ילד הגיע עם סנדוויץ' שהיה בתוכו בשר חזיר. הוא ידע שאני קצת מסורתית ואז הוא בא בכוונה לידי ואכל את הסנדוויץ' לקול צחוקם של ילדי הכיתה. זו טראומה שאני ממש זוכרת".
בתקופה הזו, היא הרגישה שאין לה עוגן. "הרגשתי שאני צריכה עוד משהו לאחוז בו". הנחמה הגיעה משני מקורות מפתיעים: המוזיקה, שבה פרקה את כל רגשותיה, ואוסף חיות מחרסינה. "הייתי מבקשת מהן שיעשו לי קסמים. ככה הייתי ממש מדמיינת את זה. ילדה קטנה שפשוט צריכה את הגב הזה".
השינוי החל כשהגיעה לחטיבת הביניים, וביקשה מאמה, באופן בלתי מוסבר, לעבור לבית ספר דתי. "אין לי מושג למה אמרתי לה את זה", היא מודה. שם, היא פגשה מחדש את חברותיה מכיתות א' וב', ומצאה הקלה חברתית, אך עדיין חיה בפיצול. "הגעתי לבית ספר דתי, הייתי עם חצאית, התפללתי בבוקר, אבל בבית נוסעים בשבת והכל רגיל. דאגתי מאוד להסתיר את זה".
נקודת המפנה האמיתית הגיעה במפגש אקראי עם חברה שהזמינה אותה לסניף בני עקיבא. "תמיד דאגנו לצחוק על מי שהולכת לבני עקיבא. מה לי ולזה?", היא נזכרת בחיוך. אך ההחלטה ללכת שינתה את חייה. "רק נכנסתי לסניף בני עקיבא, וזו היתה נקודת המפנה".
שם, בחינוך הלא פורמלי, היא מצאה לראשונה את המשמעות שמאחורי המעשים. "שמתי חצאית בבית הספר כי אמרו לשים, אבל פתאום קיבלתי ערך. למה? למה לשים? למה להתפלל בבוקר? ממש קיבלתי אידיאלים שבחיים לא שמעתי עליהם". הדבר השני שנגע בנשמתה היו הניגונים של סעודה שלישית, "ניגונים שלא הכרתי אבל הנשמה הכירה כנראה".
למרות החיבור העמוק למוזיקה, דרכה המקצועית הובילה אותה תחילה לחינוך. היא הייתה מחנכת ומנהלת פנימייה, אך החיים כיוונו אותה חזרה אל ייעודה. "בעלי נפצע במלחמה לפני בערך שנה וחצי. הפציעה עשתה לשנינו ככה התעוררות לגבי השאלה לאיזה כיוון אנחנו הולכים. זה ממש מה שדחף אותי יותר למוזיקה".
בעלה, קצין בהנדסה קרבית, נפצע קשה בגבול לבנון כששני טילי נ"ט נורו לעברו. "זה ממש היה נס עצום", היא אומרת. הוא עבר ניתוח מציל חיים ותקופת שיקום ארוכה, ולאחריה - חזר לשירות קרבי בעזה ובלבנון.
מתוך הכאב והחרדה של אותה תקופה, נולד שירה הראשון, "אין לילה". "בעלי היה במילואים מעל 200 ימים. שורה אחת מהשיר הזה היא 'הלב דופק, בודק שאני ערה', כי אני זוכרת שפשוט באמצע הלילה הרגשתי את הלב שלי דופק ולא הייתי מצליחה להירדם".
השיר השני, "את לא לבד", הוא שיר קצבי ושמח דווקא, המגולל את סיפור התשובה שלה. "החלטתי לעשות אותו שמח, כי היום כשאני מסתכלת אחורה, אני בהודיה על הקדוש ברוך הוא על כל מה שעברתי".
לקראת סיום, היא מבקשת לחלוק מסר לימים אלו, מתוך דבריו של בעל ה"נתיבות שלום": "אנחנו עושים את כל התהליך הזה של התשובה... ודבר אחד אסור לנו לשכוח, זה 'ה' מעוז חיי, ממי אפחד'. ואני מאוד מתחברת לזה... תמיד לזכור שהוא מעוז חיי, שהוא עמוד השדרה שלי, ולשם אני מגיעה ללא פחד".