לא בדיון קבינט, לא בעדכון מסודר לממשלה, רק מתוך כותרות והדלפות לתקשורת אני נאלצת ללמוד את פרטיה-הלכאוריים של מה שמוגדר כתכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה.
בתקשורת, תמיד, יש לחשוש לסילופים, ורב הנסתר על הנגלה. ובכל זאת, בימים גורליים אלה של בין כסה לעשור, ימים של "על המדינות בו יאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום", כשראש הממשלה שלנו בדרכו לפגישה הגורלית בבית הלבן, אין מנוס מלעסוק בתכנית הזו, ולקבוע מבעוד-מועד אילו מרכיבים ראוי שראש הממשלה שלנו יקבל, ולאיזה מהם אסור לו בשום פנים ואופן להסכים.
את התכנית העלומה לסיום המלחמה, צריך למדוד בראש ובראשונה לאור שני סרגלים שהציבו שני הצדדים למלחמה: הצד שלנו, והצד של החמאס, הרש"פ והעולם הערבי.
חמישה תנאים הציב הקבינט שלנו לסיום המלחמה:
1. פירוק החמאס מנשקו
2. השבת כלל החטופים החיים והחללים
3. פירוז הרצועה (זה תנאי נפרד, בנוסף לפירוק החמאס מנשקו, משום שכאן מדובר על המנהרות, בתי המלאכה ליצור נשק, וכל אימפריית הטרור שנבנתה ברצועת עזה. ברור שהפירוז הזה יארך זמן רב, ושהוא יכול להתבצע רק ע"י כחות הבטחון של מדינת ישראל)
4. שליטה בטחונית ישראלית ברצועה
5. וממשל אזרחי חלופי שאינו חמאס ואינו רשות פלסטינית. (על התנאי הזה אנחנו חלוקים עמוקות עם ראש הממשלה, לטעמנו עזה, בהיותה חלק מארץ ישראל גם בהיבט ההלכתי וגם בהיבט של הדין הבינלאומי, צריכה להישאר בשלטון ישראלי מלא, ולא להימסר כלל לידיים זרות. אין מקום בעינינו לחזור על הטעות של אוסלו ולהפקיד את הניהול האזרחי בידיים אחרות. אדרבא: יש לוודא שכל התשומות האזרחיות ינוהלו ע"י מי שאחראי גם על הבטחון ולטובת הבטחון. אבל חשוב לשים לב שהקבינט החליט באופן הברור ביותר, שאין לאפשר שום נגיעה של הרש"פ בשלטון האזרחי בעזה).
חמישה תנאים אלה תואמים את מטרות המלחמה, מטרות שקודשו בדם חיילינו. מטרת-העל שהצבנו אז, עם פרוץ המלחמה, היתה להגיע למצב-סיום בו מרצועת עזה לא נשקפת שום סכנה לישראל לאורך זמן רב. רק אם ימולאו חמשת התנאים האלה, נדע שסיימנו את המלחמה בנצחון, ולא, חלילה, בכניעה. אם לא ימומשו - נדע, שהפנינו עורף לחוזה בינינו ובין חיילינו, ונכשלנו במשימתנו.
עכשיו לסרגל-המדידה הערבי, פרי מאמץ מדיני אותו הובילו יחד לאורך חודשים הרש"פ והחמאס, בשיתוף מדינות ערביות ובראשן סעודיה ומצרים. תנאי סיום המלחמה של התכנית הערבית, קובעים את העקרונות הבאים:
1. נסיגה מלאה של צה"ל מהרצועה
2. אין פירוז
3. ניהול אזרחי של הרצועה תוך שותפות בין גורמים "פלסטינים" למדינות ערב שונות, וכמובן בשותפות הרש"פ (שהיא "בעלת הבית המדינית" על השטח. "הסכמת" החמאס לשותפות הרש"פ נחשבת ל"פשרה" מצדם, אבל "פשרה פנים-פלסטינית")
4. שיקום מאסיבי של הרצועה, מיד וללא תנאי
5. בכפוף לכל אלה - השבת החטופים
כשאנחנו מתעדכנים מעת לעת על גיבוש העמדה הערבית לסיום המלחמה, אנחנו שואלים את עצמנו: על מה הם דנים? איך יוכל הצד המפסיד במלחמה להכתיב תנאים לסיומה? מי שואל אותם בכלל? מסתבר שיש מי ששואל אותם. לפחות לפי ההדלפות בתקשורת, נראה שתכנית סיום המלחמה האמריקאית דומה יותר לתכנית הערבית מאשר לזו הישראלית. על פניו נראה אפילו שמדובר בתכנית הערבית אבל בתחפושת אמריקאית. אלא שאנחנו לא בפתחו של פורים, אלא דווקא של יום הכיפורים.
"אבינו מלכנו, הפר עצת אויבינו" - אנחנו מתפללים בימים אלה. והרי זו ממש עצת אויבינו שמונחת עתה על שלחן המשא ומתן, עצה שתמנע את פירוז רצועת עזה (או במקרה הטוב תשאיר משימה קריטית זו לטיפול כח שלטוני מהאמירויות, שהצלחותיו יתחרו כנראה בהצלחות של יוניפיל בלבנון, ובנוסף נאלץ להיזהר שלא לפגוע בו חלילה, כמו ביוניפיל, במקרה שנידרש לפעול בטחונית ברצועה), שתאפשר שיקום מהיר של הרצועה בהמון כסף ערבי, שתאפשר לחמאס לשקם את כל יכולותיו הצבאיות באמצעות חומרים דו-שימושיים שיכנסו לרצועה לצורך השיקום האזרחי (כך נהג תמיד, ומי ימנע זאת ממנו עכשיו? הכח הבין-ערבי שישלוט שם?) שתוציא את צה"ל מכל שטח הרצועה, שתקים (-כך מדווח בתקשורת) בתום 3 שנים "ממשלה פלסטינית" בעזה, ושתתן לרשות הפלסטינית מעמד רשמי בעזה, מעמד שיצורף להישג המרשים שלה מסוף השבוע האחרון, ויהפוך בעצם את טבח השביעי באוקטובר ל"מקפצה" נהדרת עבור הרש"פ.
חמור מכך: לפי הפרסומים, גם האמירתים מסכימים להיכנס לעזה רק בכפוף לכך שלא תוכרז ריבונות ישראלית ביהודה ושומרון, ושתישמר האפשרות להקים באזורים אלה מדינה פלסטינית. זה תנאי-הסף שלהם: להקים את אותה מדינה פלסטינית שכמעט כל הציבור בישראל משוכנע שהיא סכנה קיומית עבורנו. אז יצאנו למלחמה בעזה כדי להסיר כל איום מעזה כלפי ישראל, ונסיים אותה בחיזוק האיום הקיומי של מדינה פלסטינית? היש לך "עצת אויבינו" קשה מזו?
האם ראש הממשלה שלנו, שניסח את החלטת הקבינט על מטרות המלחמה לפני כשנתיים, וגם את החלטת הקבינט על תנאי-סיום המלחמה לפני כחודשיים - האם הוא ידע לעמוד על הדרישות הללו, שבשמן שלח את חיילינו לקרב? האם הוא ידע להסביר לנשיא ארה"ב מהם תנאי-הסף שישראל לא יכולה לוותר עליהם? האם ראש הממשלה, שמצהיר מעל כל במה, ובצדק רב, שמדינה פלסטינית לא תקום, ומסביר לעולם כולו שזוהי סכנה קיומית עבורנו - יסכים להכניס לרצועת עזה כח שלטוני זר שנכנס לשם אך ורק על מנת להבטיח שמדינה פלסטינית דווקא כן תקום? האם ראש הממשלה, שהתחייב שוב ושוב בפני אזרחי ישראל ובפני החיילים, שאנחנו הולכים לנצח - האם הוא יסכים להלבין את השרץ, לקחת את תכנית סיום המלחמה של אויבינו, תכנית הכניעה שהוכנה עבורנו, ולהכתיר אותה בכתר נצחון? או האם ישכיל להסביר לידידו הנשיא טראמפ שזהו "פייק נצחון"?
"והיה כי-תמצאנה אותו רעות רבות וצרות, וענתה השירה הזאת לפניו לעד" - "שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותו" - מבאר רש"י את הפסוק הזה, כאומר: מי שיודע מראש שתוצאות חטאיו יהיו רעות רבות וצרות - יכול לבוא בטענות רק אל עצמו. הכלל הפשוט והנורא הזה, נכון שבעתיים גם לימינו ולענייננו. התוצאות המרות ידועות מראש. ונותר רק לשאול, ברוח הוידוי שאנו אומרים בימים אלה: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעין ובלא יודעין" - איזה חטא חמור יותר? חטא הפקרת רצועת עזה בהסכם אוסלו, שבוצע בסוג של "בלא יודעין", בתום-לב, מתוך אמונה של מבצעיו שהוא יביא בכנפיו שלום? או חטא הפקרת רצועת עזה בהסכם הנוכחי המונח עתה על השלחן, כשכולם כבר יודעים לאיזה אסון הוא יוביל?
אנחנו מסרבים לקבל פייק-נצחון. לא נסכים בשום אופן לא לבצע אותו, לא להיות שותפים בו, ובוודאי שלא לחגוג אותו. "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שהצד הנכנע חגג את נצחונו של הצד השני" - כך תאר רונן צור את ראש הממשלה נתניהו ברגעי המימוש של עסקת שליט העקובה-מדם, לפני 11 שנים. כולי תקווה שראש הממשלה שלנו מתכוון לוודא שלא תהיה פעם שניה.
"וטהר לבנו לעובדך באמת" - יהי רצון שנשכיל ונצליח לדבוק באמת, ולהגיע לנצחון-אמת, ולא ללכת אחרי פייק-נצחון שכזה.