השגרה השברירית של קרינה בן דוד התנפצה באחת בשיחת טלפון אחת. בעודה במשרדה, מנסה לנהל יום עבודה שגרתי, צלצל בעלה, שסיפר לה שבנה דניאל, לוחם ששירת בגזרה הצפונית נפצע מכטב"ם של חיזבאללה.
מאותו הרגע, החל מסע ארוך ומפרך, רצוף חרדות, תפילות, ובעיקר מאבק בלתי פוסק על שיקומו של בנה ועל שלמות התא המשפחתי כולו.
עבור קרינה, כמו עבור אלפי משפחות של פצועי המלחמה, זוהי מלחמה פרטית, יומיומית, שמתנהלת הרחק מעיני התקשורת. סיפורה הוא סיפור על חוסן אימהי, על התמודדות עם הבלתי נודע ועל הכוח שנמצא בקהילה תומכת, ברגעים שבהם המערכת מותירה אותך לבד.
המסע של משפחת בן דוד, כמו של עם ישראל כולו, החל בבוקר השחור של שמחת תורה, השבעה באוקטובר. עבור קרינה, היום הזה נצרב בזיכרון כצומת טראומטי שבו השכול האישי והחרדה הלאומית התלכדו למציאות אחת קשה מנשוא. "בשמחת תורה, בדרך לבית הכנסת, הוקפצתי לאימי שהיתה על ערש דווי כדי להיפרד ממנה. השעות האחרונות שלה התערבבו בשיחות עם דניאל שנקרא להתגייס ובבלבול, כאוס ופחד".
למחרת, אימה נפטרה. דניאל כבר היה עמוק בלחימה ולא יכול היה להגיע להלוויה. הימים הבאים היו מטושטשים, תערובת של אבל אישי על מות האם, שבעה, וחרדה מתמדת לבנים שבחזית. "מתחילים הלילות בלי שינה, ההיצמדות לטלוויזיה, הותר לפרסום, כל מה שכל עם ישראל חווה זה ככה גם אני לצד השבעה שישבתי".
לאחר כמעט חמישה חודשי לחימה אינטנסיבית, שוחרר דניאל, ויצא למסע קצר במזרח כדי לאוורר את הנפש. קרינה אף הצטרפה אליו לשבועיים, לזמן איכות יקר מפז. אלא שהמנוחה הייתה זמנית. הוא שב ארצה לחתונה של חבר וזמן קצר לאחר מכן גויס שוב, הפעם לגזרה הצפונית בלבנון. "ושוב כל החגים, שני ילדים, אחד נמצא באיו"ש, אחד נמצא בלבנון. ממש דה ז'ה וו", היא מתארת את התחושה המוכרת והמצמיתה של הדאגה. "בכל פעם שהם נכנסים פנימה אם זה לעזה או ללבנון, הם לא אומרים כלום, אבל אני חשה את זה".
ביום שבו היא קיבלה את הבושרה היא דהרה עם המכונית לבית החולים בילינסון שם, המתינו לה קצינות הנפגעים, שהחלו בתהליך המורכב של איסוף בני המשפחה. במקביל, החלו לזרום השמועות והדיווחים על ארבעה פצועים מישיבת ירוחם, וקרינה זיהתה בין ההורים המודאגים פנים מוכרות. רגע לפני שנכנס לניתוח, הצליח בעלה לראות את דניאל לכמה דקות. "הוא ראה ש'כל החלקים נמצאים במקום' אבל יש לו פציעה קשה ברגל ואנחנו מקווים שיהיה בסדר".
המציאות הייתה מכך. הניתוח הראשון, שארך שעתיים וחצי, טיפל בפגיעות בירך ובאצבע. זמן קצר לאחר מכן, התבשרה המשפחה כי התגלתה פציעה נוספת מתחת לבטן, ודניאל הוכנס לניתוח ארוך נוסף. שעות ההמתנה מורטות העצבים נמשכו, ובמקביל החלה להתבהר התמונה המלאה והקשה של האירוע. חבריו של דניאל פונו גם הם לבתי חולים, חלקם במצב קשה מאוד, ביניהם חבר קרוב שהיה מורדם ומונשם, ואחר עם פגיעה חמורה בידיו. "מתחילה סחרחורת כזאת של חרדות, דאגות, תפילות, תודות לקדוש ברוך הוא שהילד נמצא ושיש עם מה לעבוד ויש את מה לחבק ויש את מה לראות. ואתה כל הזמן נע בין רגשות מאוד טובים לרגשות מאוד קשים. למה זה קרה לי? מה זה אומר? האם יש לי כוחות להתמודד עם זה? מה עם הילדים? מה יהיה איתו? ממש בליל של רגשות".
המעבר מהאשפוז הראשוני למחלקת השיקום סימן שלב חדש ומורכב בהתמודדות. בעוד שבבית החולים הצוות הרפואי מספק מעטפת טיפולית מסביב לשעון, המעבר לשיקום, ובהמשך הביתה, מטיל את עיקר האחריות על המשפחה. "כשעברנו לשיקום אז קודם כל פוחת הנפח של הליווי כי הוא די רוצה לעשות את זה בכוחות עצמו.
"ביום שהוא משתחרר, קודם כל יש את הפחד הגדול של החזרה הביתה. איך יהיה לו? איך הוא יסתדר? מי יחבוש? מי יטפל? מי יגיש? מי ייקח? אתה באמת צריך כל הזמן להתחיל לבנות איזושהי מערכת כזאת. אתה כל הזמן צריך להיות בשיחות איתו, לראות שבאמת הוא בסדר, שלא מתפתח פוסט טראומה. אתה צריך כל הזמן לראות שאתה לא מפספס משהו. אין בעצם מישהו שאוסף את כל הדבר הזה ואתה קצת מרגיש לבד. אני חושבת שזה הרגע שבו הרגשנו מאוד לבד", מספרת קרינה.
היא מבקשת להעביר מסר בסיום דבריה. "אל תשכחו את הפצועים. זה לא נגמר בבית החולים, אחרי השיקום או אפילו כשעומדים על הרגליים. צריך להמשיך להתפלל עליהם תמיד ולהמשיך לעטוף אותם".