עבור רבים, כניסת השבת היא אי של שקט ושלווה, רגע של התנתקות מטרדות השבוע והתחברות אל הקדושה. אך עבור אם אחת לשני לוחמים המשרתים בעזה, דווקא רגעים אלו הפכו למקור של חרדה משתקת.
כשהבנים נמצאים בחזית וגם כשהם חוזרים הביתה, עמוסים במתח ובמראות המלחמה, השקט של שבת הופך עבורה לטריגר. היא חשה שהתקף חרדה עומד לפרוץ, תחושה המאיימת לפרק את עולמה. במצוקתה, היא גילתה שפעולה אחת, פשוטה ויומיומית, מצליחה להרגיע את הסערה הפנימית: כמה דקות של משחק תמים בטלפון הנייד. אלא שהפתרון הרגעי יצר דילמה רוחנית קורעת. לאחר שחיללה שבת פעם אחת כדי למנוע את ההתקף, היא חשה ריחוק וניתוק.
"הרגשתי שאמנם מנעתי את ההתקף חרדה, אבל אני כאילו לא בשבת כבר, כאילו יצאתי משבת", סיפרה בפנייתה הנואשת למוקד של ארגון "מעגלי נפש". סיפורה, אחד מני רבים, ממחיש את המפגש המורכב והטעון בין עולם ההלכה לעולם הנפש, מפגש שהארגון שם לו למטרה לגשר עליו ברגישות ובחוכמה.
גילה ברנר, מתנדבת במוקד הארגון, ובעצמה אם וחותנת ללוחמים, מתארחת באולפן ערוץ 7 וכמי שמכירה את הדילמות הללו מקרוב, מסבירה כיצד תשובה הלכתית מדויקת יכולה להיות, פשוטו כמשמעו, מצילת חיים.
הצורך בארגון כמו "מעגלי נפש" נולד מתוך המצוקה של אנשים רבים בציונות הדתית, אשר חשים כי התמודדותם הנפשית מרחיקה אותם מעולם שמירת המצוות. "לפעמים מתמודדי נפש מרגישים שהם כבר לא נמצאים במערכת, במסגרת של שמירת מצוות, כי בגלל ההתמודדות שלהם הם עושים דברים או לא עושים דברים", מסבירה ברנר.
זה יכול להיות אדם הסובל מחרדה חברתית ונמנע מלהגיע לבית הכנסת, אדם בדיכאון שאינו מסוגל לקום לתפילה, או אישה הנזקקת לטלפון בשבת. "אחרי המעשה האדם מרגיש שבעצם הוא עבר על משהו והדבר גרם ש'יצא מהמשחק'. החלק האמוני הוא אחד המרכיבים הנפשיים המאוד חשובים של האדם. אנחנו צריכים לדעת לא להשאיר אותם לבד בזה, כי הבדידות וההסתרה מחריפה את הסיפור. עלינו לעזור להם, לתמוך בהם, לעודד אותם ללכת לטיפול, להבין התנהגויות אולי שהן שונות ממה שאנחנו רגילים".
ברנר עצמה חווה את מתחי המלחמה באופן אישי ועמוק. כאימא וחותנת ללוחמים, הלילות שלה רצופים בתפילות ובאמונה. מתוך החוויה האישית הזו, היא מבינה את עומק החרדה של האימהות הפונות למוקד, ואת הצורך במענה מדויק. במקרה של האישה והטלפון בשבת, התשובה שניתנה לה לאחר דיון בצוות הרבנים של הארגון, בראשות הרב יוני רוזנצווייג, הייתה פורצת דרך ברגישותה. "התשובה הייתה שהיא תתייחס לזה כמו תרופה. כלומר, היא תמקד את זה לחדר מסוים, ששם נמצא הפלאפון, והיא נכנסת לשם לזמן מוגבל, ואחרי זה היא יוצאת וחוזרת לשמירת השבת. כלומר, היא מנעה את ההתקף חרדה, זה היה כמו אנטיביוטיקה שמקבל מישהו ממש חולה, ואחר כך היא יצאה והמשיכה כרגיל. כלומר, היא לא מנותקת". הפסיקה הזו לא רק מנעה התקף חרדה, שעלול במקרים קיצוניים להוביל לסכנת נפשות של ממש, אלא גם שמרה על החיבור של אותה אישה לקדושת השבת ולזהותה הדתית.
דילמה מורכבת וקריטית לא פחות עלתה סביב יום הכיפורים, במיוחד בקרב המתמודדות עם הפרעות אכילה. כאן, פסיקה הלכתית שאינה מודעת לנבכי הנפש עלולה לגרום נזק בלתי הפיך. ברנר מדגישה את החשיבות העצומה בהכשרת רבני קהילות, שלעיתים קרובות הם הכתובת הראשונה לפניות מסוג זה. "אם בחורה שסובלת מאנורקסיה מגיעה ליום כיפור והרופא אומר לה, 'אסור לך לצום' והיא הולכת לשאול את הרב והוא אומר לה, 'טוב, אז הרופא אמר שאת צריכה לצום, אז תצומי לשיעורים'. לכאורה, זו פסיקה הלכתית סטנדרטית. אך במקרה של הפרעת אכילה, זוהי הנחיה מסכנת חיים כי לצום לשיעורים זה להחזיר אותה לדפוס של האנורקסיה. זה הדבר הכי מסוכן שצריך להגיד לה, כי היא יכולה לחזור לאחור, להידרדר שוב למצב שהוא מסכן חיים". התשובה הנכונה, והיחידה, במקרה זה, חייבת להיות חד משמעית: "הרופא אמר, אז הרופא יודע ואסור לך לצום. זו המצווה שלך עכשיו. זו המצווה שלך לא לצום השנה, כדי שבעזרת השם, תגיעי לשנה שתוכלי לצום כמו שצריך".
הרגישות נדרשת לא רק כלפי המתמודדת עצמה, אלא כלפי המעטפת המשפחתית כולה. ברנר מספרת על מקרה שבו אם לבת אנורקסית, שהבינה שעליה לאכול ביום כיפור אך התקשתה לעשות זאת לבדה, שאלה האם מותר לה, לאם, להפסיק את הצום ולאכול יחד איתה. התשובה הייתה שלילית, אך ההכוונה הייתה מלאת חמלה ומחשבה.
"אמרתי, תראי, את לא יכולה, אבל מן הסתם יש מישהו במשפחה או בסביבה, או מישהו מבוגר מאוד שאסור לו לצום, או ילד, אח קטן בוודאי יש מישהו שהוא אוכל, שישב ויאכל איתה. שבי איתה, אל תלכי לבית כנסת, שבי איתה, תדאגי שהיא תרגיש טוב. שלא כולם בבית כנסת והיא לבד צריכה לאכול". גם כאן, הפתרון שומר על גבולות ההלכה, אך מוצא דרך יצירתית לתמוך בנפש המתמודדת ולמנוע את תחושת הבדידות הקשה.
העבודה במוקד, מודה ברנר, דורשת ענווה גדולה. "הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי אומרת, אני צריכה לבדוק, אני צריכה להתייעץ עם הרב, אני לא בטוחה מה הדבר הנכון לעשות".