בימים אלו הקב"ה יוצא לקראת האדם. הוא לא ממתין על כס המשפט שבמרומים - אלא יורד לשדה, מטייל בינינו, כמו אב המחפש את בנו האובד.
כך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ו): "אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: 'דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב'". הקב"ה אינו רק ממתין לנו - הוא "ממציא את עצמו" אל האדם. כמו הסיפור על רב שהולך בערב יום הכיפורים אל הקצב שפגע בו כדי להקל עליו לבקש סליחה.
וכך נאמר במסכת יומא דף פז: "רבי זירא, כי הוה ליה מילתא בהדי איניש הוה חליף ותני לקמיה וממציא ליה... רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא... במעלי יומא דכפורי אמר: איזיל אנא לפיוסי ליה..." (רבי זירא, כשהיה לו סכסוך עם איש מסוים, היה רבי זירא חולף וממציא עצמו בפניו. לרב היה סכסוך עם קצב, ובערב יום הכיפורים החליט הוא להקדים ולפייסו"
הנהגה מופלאה זו של חכמים - לקום ולבוא לקראת מי שפגע בך - נובעת ממקור עליון: הקב"ה בכבודו ובעצמו עושה זאת עבורנו. אם נבין זאת - לא נוכל להישאר אדישים, ולא נוכל שלא לקבל עלינו את מלכותו מחדש.
דא עקא, הפריבליגיה הזו, שהקב"ה מתקרב ופותח דלת לשבים, עלולה להיהפך חלילה לחרב פיפיות, הכיצד?
רחמים שמתהפכים לדין - כשהלב מקשיח
חז"ל מזהירים אותנו: המפגש עם מידת הרחמים אינו נמשך לנצח. אותה תשובה שיכלה להיות שער רחמים - עלולה להפוך לסניגור שנהפך לקטיגור.
בפסיקתא דרב כהנא מובא על הפסוק הפותח את הפטרת שבת תשובה: "שובה ישראל עד ה' אלוקיך: תני בשם ר' מאיר - שובה ישראל: עד שהוא עומד במידת רחמים, ואם לאו - אלוקיך, עד דלא יתעביד סניגוריה קטיגוריה".
אדם שחוטא מתוך סערת יצר - עדיין יש בו נקודה פנימית טובה. אנו אומרים בכל בוקר: "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה", לא היתה טהורה, אלא עדיין היא בטהרתה. אבל אם אדם מקשיח לב בזמנים של רוגע, בזמן שכולם חוזרים בתשובה, כשפעמי תיקון מצלצלים בעולם, והוא עומד בעקשנות בסירובו לפייס ולהתפייס - הרי זו עדות על ריקבון עמוק.
וכך היה עם אותו קצב, שפגש את רב בערב יום כיפור - וסירב לבקש סליחה. לא מתוך פחד. לא מתוך כעס. אלא ביודעין. בזדון. אז נהפכה מידת הרחמים למידת הדין. הסניגור הפך לקטיגור והקצב נענש ומצא את מותו. ודוק: בשעה שהקצב פגע ברב הוא לא נענש, אך בשעה שסירב להתנצל ולבקש סליחה, רק אז נגזר דינו.
פתיחה כחודו של מחט - עלינו להתחיל בקבלה של דבר קטן
לעיתים, אנשים טועים לחשוב שצריך לחזור בתשובה על כל העבירות כולן. אבל הקב"ה לא מבקש שנשנה הכל ביום אחד. הוא מבקש שנפתח - אפילו חריץ קטן. וכך נדרש במדרש שיר השירים רבה: "רבי יסא אמר: אמר הקב"ה לישראל: בני! פתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו. "
מדוע דווקא חוד של מחט? אפשר למצוא לא מעט עניינים אחרים המסמלים זערוריות? אלא חוד של מחט תפקידו לחבר. לקחת שני חלקים של בד, שנפרדו, ולתפור אותם שוב. זו מטרת התשובה. לא לתקן את כל העולם, אלא לומר לבורא עולם: "אני מוכן להתחבר מחדש." זו כוונתי לשנה החדשה, restart ביחסיי עם בוראי, פחות "לעגל פינות" בעבודת ה' שלי. פחות "לעגל פינות" בעבודת המידות שלי וביחסים שלי עם החברים ועוד. קבלה של מעשה קטן, אך מוחלטת (לא "מבטיח להשתדל"), מלמדת על מגמה ועל שינוי כיוון.
כדי להקל על קבלת דבר זה או אחר, יש רעיון שנולד בחסידות, הנובע מהפסוק: "אשר אנוכי מצווך היום". קבל זאת רק להיום, ומחר תחליט על כך מחדש, וכן הלאה. קבלה מפורקת לפרקים, קלה יותר לביצוע.
סיכום - ההזדמנות האחרונה, אך גם הראשונה
עשרת ימי תשובה אינם רק זמן לתשובה - הם זמן להצלה. ימים שבהם השטן מאבד את כוחו, כפי שמופיע בילקוט שמעוני: "ראה סמאל שלא מצא בהן חטא, ואמר: יש לך עם אחד בארץ, דומה למלאכי השרת... והקב"ה שומע עדותו מן הקטגור ומכפר עליהם".
אך אם האדם מקשיח לב, מתעלם, עובר על הימים כאילו היו כלום - הוא מוסר עצמו לידי אותו מקטרג ממש. אל לנו להישאר שווי נפש, ולמצוא את עצמנו ללא תשובה ראויה לשאלה המהדהדת "אייכה" מיום בריאתו של האדם הראשון.
ובימים אלו, שעם ישראל נמצא במלחמה בכמה חזיתות, שאמנם זוכה להצלחות גדולות וניסיות, אך גם לאבידות לצערנו, ועדיין לא הוכרעה המערכה כולה, ועדיין לא שבו כל החטופים לביתם, החזרה בתשובה של כל אחד מאיתנו, כבר איננה ענין פרטי של ביני ובינו.